אוקיי, בואו נדבר על זה רגע ברצינות. כמה פעמים מצאתן את עצמכן יודעות בדיוק מה צריך לעשות, מה יעשה לכן טוב – ולמרות הכל, פשוט לא עושות את זה? אני יכולה להעיד על עצמי – יותר מדי.
פעם חשבתי שזה עניין של כוח רצון. "אם רק הייתי יותר חזקה, יותר ממושמעת," אמרתי לעצמי, תוך כדי שאני גוללת באינסטגרם במקום לרוץ. נו, מכירות את זה?
אבל אז הבנתי משהו. כוח רצון זה משאב מתכלה. זה כמו סוללה בטלפון – בסוף היום, גם היא נגמרת. ומה קורה כשהסוללה נגמרת? נכון, אנחנו מחפשות את השקע הקרוב.
אבל מה אם השקע הזה לא באמת מטעין אותנו? מה אם אנחנו טוענות את עצמנו בדברים שלא באמת ממלאים אותנו באנרגיה, אלא רק גורמים לנו להרגיש טוב לטווח קצר?
זה לא רק עניין של כוח רצון. זה עניין של להבין מה באמת מטעין אותנו, ואיך לגשת לזה בצורה נכונה.
(רגע, זה אומר שאני צריכה להפסיק לראות ריאליטי?)
בואו נצלול פנימה, כי התשובה הרבה יותר מעניינת ממה שנדמה.
מקורות ההשראה שלי (ושלכן): לא רק פסיכולוגיה חיובית
נתחיל ממשהו מוזר: הספר "Stumbling on Happiness" של דניאל גילברט, פסיכולוג מאוניברסיטת הרווארד. הוא טוען שאנחנו גרועים בחיזוי מה יעשה אותנו מאושרים. אנחנו חושבים שנשיג משהו, ונהיה מאושרים לנצח, אבל בפועל – האושר שלנו חוזר מהר מאוד לרמה הבסיסית.
אז מה עושים?
טוב, קודם כל, מפסיקים להאמין לפרסומות. סתם, לא באמת. אבל כן, חשוב להבין שהרבה פעמים מה שמבטיחים לנו שיעשה אותנו מאושרים הוא לא באמת מה שיקרה.
דבר שני, וזה החלק המעניין – מתחילים לחקור את עצמנו. מה באמת גורם לנו להרגיש טוב, באמת? לא רק רגעית, אלא לאורך זמן?
אני, למשל, גיליתי שהדברים שבאמת מטעינים אותי הם דברים שקשורים ליצירה, ללמידה, ולקשרים אנושיים משמעותיים. זאת הסיבה שאני כותבת, נפגשת עם חברות, ולומדת דברים חדשים.
(אוקיי, אז ריאליטי כן יכול להיות קשור לקשרים אנושיים, אם רואים אותו עם חברות, נכון?)
אבל זה לא מספיק. כי גם אם אנחנו יודעות מה טוב לנו, עדיין קשה לעשות את זה.
למה אנחנו מתנגדות לעצמנו? (הסוד הוא ברגשות)
אחד הדברים שלמדתי מהפודקאסט של ברנה בראון, חוקרת בושה ופגיעות, הוא שההתנגדות שלנו לעשות דברים טובים לעצמנו נובעת מפחד. מפחד להיכשל, מפחד להצליח, מפחד להיות פגיעות.
למשל, אני שנים רציתי לכתוב. אבל פחדתי. פחדתי שזה לא יהיה מספיק טוב, פחדתי שאף אחד לא יקרא את זה, פחדתי שאנשים יצחקו עלי.
ואז הבנתי שאם אני לא אנסה, אני בטוח אכשל. ואם אני אנסה, אולי אני אצליח. ואם אני אכשל – אז מה? זה לא סוף העולם.
הכישלון הוא חלק מהמסע.
אבל זה עדיין לא הכל. כי לפעמים, אנחנו פשוט לא מרגישות שמגיע לנו.
הקשר בין ערך עצמי למה שאנחנו עושות (או לא עושות)
זה נושא עמוק, ואני לא מתיימרת להיות מומחית. אבל אני יכולה להגיד לכם מניסיון אישי – כשהערך העצמי שלנו נמוך, אנחנו נוטות להתנהג בצורה שמחזקת את האמונה הזאת.
למשל, אם אני מרגישה שאני לא מספיק טובה, אני אתחיל לדחות משימות, להימנע מאתגרים, ולהשוות את עצמי לאחרים. ואז, כמובן, אני ארגיש עוד יותר גרוע עם עצמי.
זה מעגל קסמים שלילי.
אז איך יוצאים ממנו?
אחת הדרכים היא להתחיל לעשות דברים קטנים שעושים לנו טוב. דברים שמזכירים לנו שאנחנו ראויות, שאנחנו מסוגלות, שאנחנו אהובות.
זה יכול להיות להתקלח, לשתות קפה טוב, לצאת להליכה בטבע, לדבר עם חברה טובה, לכתוב ביומן.
זה לא משנה מה, כל עוד זה עוזר לנו להרגיש קצת יותר טוב עם עצמנו.
וכאן מגיעה התובנה המפתיעה: לעשות דברים טובים בשביל עצמנו זה לא אגואיסטי. זה ההפך מאגואיסטי. כי כשאנחנו מטפלות בעצמנו, אנחנו יכולות להיות יותר טובות לאחרים. אנחנו יכולות להיות יותר סבלניות, יותר אמפתיות, יותר נדיבות.
המסע עוד לא נגמר (ואולי הוא גם לא אמור להיגמר)
אז למה אנחנו לא עושות מה שטוב לנו? כי זה מורכב. כי זה דורש מאיתנו לחקור את עצמנו, להתמודד עם הפחדים שלנו, ולטפל בערך העצמי שלנו.
אני לא יודעת מה התשובה בשבילכן. אבל אני כן יודעת שזה מסע ששווה לעשות. מסע שיכול להפוך את החיים שלנו ליותר משמעותיים, יותר מספקים, ויותר שמחים.
אני עדיין לומדת. עדיין טועה. עדיין נופלת. אבל אני גם קמה כל פעם מחדש, ומנסה שוב.
מה איתכן? מה הדבר האחד שאתן הולכות לעשות היום בשביל עצמכן?
