היי, נעמה כאן. תגידי, קרה לך פעם שהתחלת יום עם רשימת משימות מפוצצת, הרגשת סופר פרודקטיבית, ובסוף היום... הסתכלת על הרשימה והבנת שבעצם לא סיימת כלום משמעותי? כן, גם לי. יותר מדי פעמים, למען האמת.
פעם הייתי בטוחה שניהול זמן זה רק עניין של כלים, שיטות וטכניקות. קראתי כל ספר, ניסיתי כל אפליקציה, אבל תמיד מצאתי את עצמי חוזרת לאותה נקודה – עמוסה, לחוצה ובעיקר... מתוסכלת.
ואז קרה משהו. נתקלתי במחקר על "חוק פרקינסון" (Parkinson's Law), שאומר שהעבודה מתרחבת כדי למלא את הזמן המוקצב לה. רגע, אז בעצם הבעיה היא לא איך אני דוחסת יותר דברים ליום, אלא איך אני מצמצמת אותם? זה היה רגע של "אהא!".
אבל רגע, לא הבטחתי הפתעה? אז קבלו טוויסט: הטעות הכי גדולה שלנו היא לא ניהול הזמן עצמו, אלא הניסיון לנהל אותו בכלל. שמעתי את ליטל אריקסון בראיון אומרת "אפשר להשקיע אנרגיה רבה במדידת הזמן במקום לעשות דברים." נשמע מוכר?
אני אסביר.
ה"אשליה" של הפרודקטיביות:
כולנו אוהבים להרגיש פרודקטיביים. זה נותן לנו תחושת שליטה, הישג. אז אנחנו ממלאים את היום שלנו במשימות קטנות, קלות, כאלה שנותנות לנו "וי" מהיר. בודקים מיילים, עונים להודעות, מסדרים את השולחן. לכאורה, אנחנו עסוקים. בפועל? אנחנו דוחים את הדברים החשובים באמת.
חשבתם פעם למה אתם דוחים משימות גדולות? אולי כי הן מפחידות? כי הן דורשות מאמץ מנטלי?
כשאנחנו בורחים לפעולות הקטנות, אנחנו בורחים מהצורך להתמודד עם אתגרים אמיתיים. אנחנו בונים לעצמנו תירוץ מושלם – "אני עסוק/ה מדי".
הפתרון? הפוך על הפוך:
במקום לנסות לנהל כל דקה, תתחילי בלשאול את עצמך: מה הדבר האחד שהכי חשוב לי להשיג היום? (לקוח מתוך הספר המעולה "The ONE Thing" של גארי קלר).
ואז, תתעלמי מכל השאר. פשוטו כמשמעו.
אני יודעת, זה נשמע מפחיד. מה עם כל המיילים? מה עם הפגישה הלא חשובה הזאת? מה עם השולחן המבולגן?
האמת? רוב הדברים האלה יכולים לחכות. ואם הם לא יכולים, הם כנראה חשובים יותר ממה שחשבת.
איך עושים את זה בפועל? הניסיון האישי שלי:
לקח לי זמן להבין את זה, ואני עדיין לומדת. פעם, כשעבדתי על פרויקט גדול, מצאתי את עצמי דוחה אותו כל הזמן. הייתי בודקת מיילים כל חמש דקות, מסדרת את הניירות על השולחן, עושה כל דבר חוץ מלכתוב.
ואז החלטתי לנסות משהו אחר.
הקצבתי לעצמי שעתיים בלבד לעבוד על הפרויקט. שעתיים מרוכזות, בלי הפרעות. כיביתי את הטלפון, סגרתי את המייל, ושמתי מוזיקה מרגיעה.
אני לא אשקר, בהתחלה זה היה נורא. הרגשתי חרדה, רציתי לבדוק את המייל, רציתי לדעת מה קורה בעולם. אבל התאפקתי.
והתוצאה? בשעתיים האלה כתבתי יותר ממה שכתבתי בשבוע שלם.
מדהים, נכון?
ה"אבל" הגדול:
עכשיו, חשוב לי להיות כנה איתך. השיטה הזאת לא עובדת תמיד. יש ימים שבהם אני פשוט לא מצליחה להתרכז, ימים שבהם אני מרגישה שאני צריכה לעשות הפסקה, ימים שבהם אני צריכה פשוט... לנשום.
וזה בסדר.
החיים הם לא תחרות פרודקטיביות. הם מסע. מסע שבו אנחנו לומדים, גדלים ומתפתחים.
וזה בדיוק מה שחשוב לי שתזכרי.
ולסיום, שאלה קטנה (אבל גדולה):
מה הדבר האחד שאת יכולה לעשות היום כדי להתקדם לעבר המטרה שלך? תכתבי אותו. עכשיו.
אני כאן, מחכה לשמוע.
