תקשיבו, אני חייבת להתוודות. פעם הייתי מכורה לפרודוקטיביות. כן, ממש ככה. הייתי קמה בחמש בבוקר, עושה מדיטציה, מתאמנת, מתכננת את היום שלי בצורה מטורפת, ועדיין - הרגשתי ריקנות מוחלטת בסוף היום. משהו לא הסתדר.
חשבתי שאם רק אדחוף את עצמי יותר, אשיג יותר, אהיה יותר... אבל מה שהשגתי בסוף זה רק תסכול עצום ותחושה שאני מאבדת את עצמי בדרך. האם זה מוכר למישהי?
הבטחתי לעצמי שאגלה איך אפשר להיות פרודוקטיביים בלי לשחוק את הנשמה. איך עושים יותר, אבל מתוך שמחה וחיבור לעצמנו, ולא מתוך מרדף נואש אחרי הישגים חסרי משמעות. אז בואו נצא למסע הזה ביחד. אני מבטיחה שיהיה מעניין, ואולי אפילו קצת מפתיע.
האשליה של "הכל או כלום"
לפני כמה שנים, נתקלתי במאמר מדהים של ברנה בראון על פגיעות ואותנטיות. היא כתבה שם משהו ששינה לי את כל התפיסה: "פגיעות היא לא חולשה; זו העדות הגדולה ביותר לאומץ". זה נכון גם לגבי פרודוקטיביות. אנחנו חושבות שלעבוד "רק" שמונה שעות ביום זה עצלנות, שאם אנחנו לא כל הזמן בתנועה סימן שאנחנו לא מספיק טובות. אבל זה שקר.
הנה פסקת מפתח:
פרודוקטיביות אמיתית צומחת מתוך חמלה עצמית, ולא מתוך ביקורת עצמית.
הבנתי שאני צריכה לשנות את הגישה שלי. במקום לדחוף את עצמי בכוח, התחלתי להקשיב לגוף שלי, לצרכים שלי, למה שבאמת עושה לי טוב. התחלתי לקחת הפסקות, להקדיש זמן לתחביבים שלי, לישון מספיק. וניחשתן מה? הפרודוקטיביות שלי דווקא עלתה!
קחו לדוגמה את מחקר של אוניברסיטת סטנפורד שמצא שהפרודוקטיביות יורדת בצורה משמעותית אחרי 50 שעות עבודה בשבוע. כלומר, לעבוד יותר לא בהכרח אומר להספיק יותר. אגב, גיליתי את זה בדרך הקשה. היו תקופות שעבדתי כמו משוגעת, ורק בסוף הבנתי ששרפתי את עצמי לריק.
למה אנחנו מתעלמות מהסימנים?
למה כל כך קשה לנו להקשיב לעצמנו? למה אנחנו מתעלמות מהסימנים שהגוף שלנו שולח לנו? אני חושבת שהתשובה טמונה בתרבות שלנו, שמעודדת אותנו להיות כל הזמן עסוקות, להספיק כמה שיותר, להיות מושלמות. אנחנו מפחדות להיראות חלשות, מפחדות לפספס משהו. אבל האמת היא, שדווקא כשנותנים לעצמנו מנוחה, אנחנו הופכות להיות חזקות יותר.
אני זוכרת פעם, כשהייתי באמצע פרויקט גדול, הרגשתי שאני על סף קריסה. הייתי עצבנית, חסרת סבלנות, לא הצלחתי להתרכז. אבל המשכתי לדחוף את עצמי, כי פחדתי שאם אעצור, הכל יתמוטט. בסוף, כמובן, התמוטטתי. חליתי, הייתי צריכה לקחת שבוע חופש, והפרויקט התעכב עוד יותר. אם רק הייתי מקשיבה לעצמי מלכתחילה, הייתי יכולה לחסוך לעצמי הרבה כאב.
חשבתן פעם על זה? כמה אנרגיה אנחנו מבזבזות על ניסיון לרצות אחרים, על ניסיון לעמוד בציפיות של אחרים, במקום להשקיע את האנרגיה הזאת בעצמנו?
איך מוצאים את האיזון הנכון? (התשובה הפתיעה גם אותי)
אז איך עושים את זה בפועל? איך מוצאים את האיזון הנכון בין פרודוקטיביות לשמירה על השפיות? התשובה, כמו תמיד, היא לא פשוטה. אבל יש כמה עקרונות מנחים שיכולים לעזור:
- הקשיבו לגוף שלכן. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה נכון. שימו לב לאותות שהגוף שלכן שולח לכן. אם אתן מרגישות עייפות, קחו מנוחה. אם אתן מרגישות לחוצות, עשו משהו שמרגיע אתכן. הגוף שלכן יודע מה הוא צריך, רק צריך להקשיב לו.
- הגדירו מחדש את המושג "הצלחה". מה זה אומר להיות מצליחה בעיניכן? האם זה אומר להרוויח הרבה כסף? האם זה אומר להיות מפורסמת? או שאולי זה אומר להיות מאושרת, להיות מחוברת לעצמכן, להיות משמעותית בחייהן של אחרים? הגדירו לעצמכן מה באמת חשוב לכן, ותתמקדו בזה.
- תעשו מדי פעם דברים שפשוט עושים לכן כיף. קראו ספר, צפו בסרט, טיילו בטבע, צאו עם חברות. כל דבר שגורם לכן לחייך. זה לא בזבוז זמן, זה השקעה בעצמכן.
- היו נדיבות כלפי עצמכן. זה בסדר לעשות טעויות, זה בסדר לא להספיק הכל, זה בסדר לנוח. תזכירו לעצמכן שאתן עושות כמיטב יכולתכן, וזה מספיק.
הנה עוד תובנה שצצה לי תוך כדי כתיבה:
הדבר הכי פרודוקטיבי שאנחנו יכולות לעשות זה להיות טובות לעצמנו.
אבל רגע, יש פה טוויסט! אחרי כל מה שאמרתי, אני חייבת להודות במשהו. גיליתי שגם "להיות טובות לעצמנו" יכול להפוך לסוג של אובססיה. פתאום אנחנו עסוקות בלהיות רגועות, בלהיות מאושרות, בלהיות מודעות לעצמנו - וזה שוב הופך למרדף. אז מה עושים?
התשובה שלי היא פרדוקסלית: פשוט מפסיקים לנסות. כן, ממש ככה. מפסיקים לנסות להיות פרודוקטיביות, מפסיקים לנסות להיות טובות לעצמנו, פשוט חיים. חיים את הרגע, עושים מה שמרגיש נכון, מקשיבים ללב שלנו, וסומכים עליו שהוא יוביל אותנו למקום הנכון.
סיום שהוא רק התחלה
אני יודעת, זה לא פשוט. זה דורש אומץ, זה דורש אמון, זה דורש ויתור על שליטה. אבל אני מבטיחה לכן, זה שווה את זה. כי בסוף, מה שחשוב זה לא כמה הספקנו, אלא איך חיינו. זה לא כמה השגנו, אלא כמה אהבנו. זה לא כמה היינו פרודוקטיביות, אלא כמה היינו מאושרות.
ואולי, רק אולי, דווקא כשנפסיק לנסות להיות פרודוקטיביות, נגלה את הפרודוקטיביות האמיתית שלנו - הפרודוקטיביות שצומחת מתוך שמחה, מתוך אהבה, מתוך חיבור לעצמנו. מה דעתכן? איזה צעד אתן מתכוונות לעשות כדי למצוא את האיזון הנכון עבורכן?
