אוי, כמה פעמים מצאתי את עצמי מלהטטת בין מיילים, פגישות, טלפונים, הודעות בוואטסאפ, וניסיתי איכשהו להספיק גם דברים חשובים באמת. מכירות את ההרגשה הזאת שהמוח כמו מסך פיצול מטורף, ואתן רק מנסות נואשות שלא לפספס כלום?
אני זוכרת תקופה, לא כל כך רחוקה, שבה הייתי משוכנעת שמולטיטאסקינג זה שם המשחק. "אני יכולה לעשות הכל בו זמנית!" הייתי מתגאה. איזו טעות! גיליתי מהר מאוד שהמחיר שאני משלמת על ה"יעילות" הזו הוא שחיקה מטורפת, טעויות מטופשות, ותחושה כללית של חוסר סיפוק.
אז מה עושים?
איך עוברים בין משימות מבלי לאבד את הראש, בלי לשרוף את עצמנו, ובלי להרגיש שאנחנו רק מכבים שריפות כל היום? זו השאלה שמעסיקה אותי כבר תקופה ארוכה, ואני רוצה לשתף אתכן במה שלמדתי, ניסיתי, ונכשלתי בו – ואיך בסוף מצאתי כמה פתרונות שעובדים בשבילי.
האשליה של מולטיטאסקינג: חברות או אויבות?
קודם כל, בואו נודה באמת: מולטיטאסקינג הוא כמעט תמיד אשליה. מחקרים מראים (ויש המון, למשל זה של החוקרים מאוניברסיטת סטנפורד) שאנחנו לא באמת עושים כמה דברים במקביל. אנחנו פשוט קופצים מהר מאוד בין משימה למשימה. וכל קפיצה כזו גובה מחיר בדמות אובדן ריכוז, טעויות, ובעיקר - תחושה של עומס מנטלי.
אני זוכרת פעם שניסיתי לעבוד על מצגת חשובה בזמן שיחה עם חברה בוואטסאפ. חשבתי שאני סופר-וומן. בסוף המצגת הייתה מלאה בשטויות, והשיחה עם החברה הייתה שטחית ולא באמת הקשבתי לה. נו באמת, נעמה?
אז מה עושים? האם אנחנו צריכות לוותר על הרעיון של לעשות כמה דברים ביום? לא בהכרח. אבל אנחנו חייבות להיות מודעות לאופן שבו אנחנו עושות את זה.
ממעקב זמן לתובנות עמוקות: המסע שלי לגילוי עצמי
הדבר הראשון שעזר לי לשנות את הגישה שלי היה להתחיל לעקוב אחרי הזמן שלי. הורדתי אפליקציה פשוטה (יש המון, אני השתמשתי ב-Toggl Track) והתחלתי לתעד כל מה שאני עושה במשך היום. זה היה תהליך מתיש בהתחלה, אבל הוא פתח לי את העיניים.
פתאום ראיתי כמה זמן אני מבזבזת על מיילים חסרי תועלת, על גלילה אינסופית ברשתות החברתיות, ועל דברים אחרים שלא באמת מקדמים אותי. זה היה כמו מראה משקפת, והיא לא תמיד החמיאה.
רגע, אז אני מבזבזת את החיים שלי?
אבל המעקב הזה לא רק חשף את הבזבוזים. הוא גם עזר לי לזהות את הזמנים שבהם אני הכי פרודוקטיבית, ואת המשימות שגורמות לי לתחושת סיפוק. גיליתי שאני הכי יצירתית בבוקר, אחרי כוס קפה חזק, ולכן כדאי לי לתכנן את המשימות הכי חשובות לשעות האלה.
טכניקת הפומודורו: גאונות בפשטותה
אחד הדברים הכי יעילים שלמדתי הוא טכניקת הפומודורו. הרעיון פשוט: עובדים 25 דקות ברצף על משימה אחת, ואז לוקחים הפסקה של 5 דקות. אחרי 4 מחזורים כאלה, לוקחים הפסקה ארוכה יותר, של 20-30 דקות.
בהתחלה הייתי סקפטית. 25 דקות? זה כלום! אבל גיליתי שהאילוץ הזה של זמן עוזר לי להתרכז ולהימנע מהסחות דעת. אני יודעת שיש לי רק 25 דקות, אז אני לא מתחילה לבדוק מיילים או הודעות. אני פשוט מתרכזת במשימה שלפניי.
הקטע המפתיע הוא שההפסקות הקצרות האלה עוזרות למוח שלי לעבד את המידע ולמצוא פתרונות יצירתיים. אני קמה, עושה קצת מתיחות, מסתכלת על הנוף, וחוזרת לעבודה רעננה יותר.
תזמון מחזורי: הריקוד העדין בין משימות
אבל מה קורה אם יש לי כמה משימות שחייבות להיעשות היום? כאן נכנס לתמונה התזמון המחזורי. במקום לנסות לעשות הכל בו זמנית, אני מתכננת את היום שלי במחזורים.
לדוגמה, אני יכולה להקדיש שעתיים בבוקר לכתיבה, ואז לעבור לשעה של טיפול במיילים, ואז לשעה של פגישות טלפוניות. חשוב לתכנן את המחזורים האלה מראש, ולהתאים אותם לסוג המשימות ולזמנים שבהם אני הכי פרודוקטיבית.
ומה עושים כשיש משימות דחופות שצצות פתאום? זה קורה לכולנו. במקרה הזה, אני משתדלת לא להיכנס לפאניקה, אלא לעצור לרגע, להעריך את המצב, ולהחליט מה הכי חשוב לעשות עכשיו. לפעמים זה אומר לדחות משימה אחרת, ולפעמים זה אומר לבקש עזרה.
החיים הם לא תמיד תוכנית כבקשתך, וזה בסדר.
הקשר בין פוקוס לרווחה נפשית: יותר מ"סתם" יעילות
חשוב להבין שהיכולת לעבור בין משימות בצורה מודעת ושקולה היא לא רק עניין של יעילות. היא גם עניין של רווחה נפשית. כשאנחנו מרגישות בשליטה על הזמן שלנו, כשאנחנו יודעות מה אנחנו עושות ולמה, אנחנו פחות לחוצות, יותר רגועות, ויותר מרוצות.
אני זוכרת תקופה שבה הייתי כל כך לחוצה להספיק הכל, שהייתי הולכת לישון עם כאב ראש ומתעוררת עם כאב בטן. זה היה נורא. רק אחרי שהתחלתי לשנות את הגישה שלי לעבודה, התחלתי להרגיש יותר טוב.
אז בפעם הבאה שאתן מרגישות מוצפות, עצרו לרגע, קחו נשימה עמוקה, ותשאלו את עצמכן: מה הדבר האחד שאני יכולה לעשות עכשיו כדי להרגיש יותר בשליטה?
סוף טוב? אולי רק התחלה...
המסע שלי לשיפור הפוקוס עדיין לא הסתיים. אני עדיין לומדת, מתנסה, ונכשלת לפעמים. אבל אני מאמינה שלמדתי כמה דברים חשובים בדרך, ואני מקווה שהשיתוף הזה יעזור גם לכן.
אולי השאלה האמיתית היא לא איך לעבור בין משימות, אלא למה אנחנו עושות את זה. האם אנחנו עושות את זה כי אנחנו באמת צריכות, או כי אנחנו מרגישות שאנחנו חייבות?
אשמח לשמוע מה הטיפים שלכן לשיפור הפוקוס, ואיך אתן מתמודדות עם הלחץ של העידן המודרני. שתפו אותי בתגובות! אולי יחד נמצא את התשובה האולטימטיבית... או לפחות כמה רעיונות מעניינים.
