היי יקירות, נעמה כאן. בואו נדבר על משהו שכולנו מכירות מקרוב: דחיינות. כן, אני יודעת, לא הכי כיף לדבר על זה, זה קצת כמו להודות שאנחנו לא מושלמות (שזה, אגב, בסדר גמור!). אבל תאמינו לי, כשאני אומרת שגיליתי כמה דברים מפתיעים על הנושא הזה, אני מתכוונת לזה.
פעם הייתי בטוחה שדחיינות היא פשוט עצלות. אבל אז הבנתי משהו: זה אף פעם לא באמת על המשימה עצמה, נכון? זה תמיד משהו יותר עמוק. זה כמו קרחון – מה שאנחנו רואות זה רק קצה הקרחון, אבל מתחת למים מסתתרת הסיבה האמיתית.
אז למה אנחנו עושות את זה לעצמנו? למה אנחנו דוחות משימות עד הרגע האחרון, ואז סובלות מלחץ, חרדה ואפילו אשמה?
למה בעצם אנחנו דוחות?
אני חושבת שהתשובה הראשונה והכי בסיסית היא פחד. כן, פשוט פחד. פחד מכישלון, פחד מביקורת, פחד מ… הצלחה? (כן, זה אמיתי!). תחשבו על זה רגע, האם אי פעם דחיתן משימה שהייתן בטוחות שתצליחו בה בקלות? סביר להניח שלא.
פעם קראתי מחקר מעניין של ד"ר טים פיצ'ל מאוניברסיטת קרלטון (Pychyl, T. A. (2018). Solving the Procrastination Puzzle: A Guide to Overcoming the Hurt and Delay. TarcherPerigee). הוא טוען שדחיינות היא בעצם מנגנון התמודדות עם רגשות שליליים. אנחנו דוחות כדי להימנע מהתחושה הלא נעימה שהמשימה מעוררת בנו. ואני לגמרי מסכימה איתו. זה לא שאנחנו שונאות את המשימה עצמה, אלא את התחושות שהיא מעוררת בנו.
למשל, זוכרות את הפעם ההיא שדחיתן את הפרויקט בעבודה עד הרגע האחרון? זה לא בגלל ששנאתן את הפרויקט, נכון? אולי פחדתן שלא תצליחו לעמוד בציפיות, או שפחדתן מהביקורת של הבוס.
זו לא עצלות, זו הגנה עצמית.
עוד סיבה נפוצה לדחיינות היא פרפקציוניזם. אנחנו כל כך רוצות שהכל יהיה מושלם, שאנחנו פשוט משתקות. אנחנו מחכות לרגע המושלם, לתנאים המושלמים, לתחושה המושלמת… אבל האמת היא, הרגע המושלם אף פעם לא מגיע.
אני זוכרת שפעם דחיתי במשך חודשים התחלה של בלוג שרציתי לפתוח. חשבתי שאני צריכה את הלוגו המושלם, את העיצוב המושלם, את התוכן המושלם… אבל בסוף הבנתי שזה פשוט תירוץ. פחדתי שלא אהיה מספיק טובה, ושהבלוג שלי לא יהיה מוצלח.
הפתרון? להתחיל, פשוט להתחיל. גם אם זה לא מושלם.
איך להפסיק לדחות? הגישה המפתיעה (באמת!)
אוקיי, אז הבנו למה אנחנו דוחות. עכשיו מגיע החלק הכי חשוב: איך מפסיקים עם זה? כאן אני רוצה לחלוק אתכם תובנה מפתיעה, תובנה ששינתה לי את כל הגישה לדחיינות.
הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לסלוח לעצמנו. כן, שמעתן נכון. להפסיק להלקות את עצמנו על זה שאנחנו דוחות, ולהבין שזה בסדר. כולנו עושים את זה, וזה לא הופך אותנו לאנשים רעים או עצלנים.
אני יודעת, זה נשמע קצת "ניו אייג'י" כזה, אבל תאמינו לי, זה עובד. כשאתן מפסיקות להילחם בעצמכן, אתן משחררות אנרגיה שאפשר להפנות אותה למשימה עצמה.
אבל סליחה עצמית זה רק הצעד הראשון. הצעד השני הוא להבין מה עומד מאחורי הדחיינות. מה הפחדים והרגשות שמסתתרים מתחת לפני השטח?
תנסו לשאול את עצמכן את השאלות הבאות:
- מה אני מפחדת שיקרה אם אצליח במשימה הזאת?
- מה אני מפחדת שיקרה אם אכשל במשימה הזאת?
- איזה רגשות שליליים המשימה הזאת מעוררת בי?
- מה אני יכולה לעשות כדי להקל על הרגשות האלה?
ברגע שתבינו מה מניע את הדחיינות שלכן, תוכלו להתחיל להתמודד עם זה בצורה יעילה יותר.
פרופסור אדם גרנט, פסיכולוג ארגוני מוביל, מדבר על כך בספרו "Think Again: The Power of Knowing What You Don't Know" (Grant, A. (2021). Think Again: The Power of Knowing What You Don't Know. Viking). הוא טוען שאחת הדרכים הטובות ביותר להתמודד עם פחד מכישלון היא דווקא לחשוב על התוצאות השליליות האפשריות של הכישלון, ולהכין תוכנית פעולה להתמודדות איתן. זה עוזר לנו להפחית את החרדה ולהרגיש יותר בשליטה.
הטריק הקטן שעושה הבדל גדול
ואחרון חביב, הנה טריק קטן שעובד בשבילי פלאים: חלקו את המשימה למשימות קטנות יותר. במקום להסתכל על המשימה כמשהו עצום ומאיים, חלקו אותה לשלבים קטנים וקלים לביצוע.
לדוגמה, אם אתן צריכות לכתוב מייל חשוב, אל תנסו לכתוב את הכל בבת אחת. במקום זה, התחילו בכתיבת כותרת המייל, ואז כתבו משפט אחד בפתיחה, ואז משפט אחד בגוף המייל… וכן הלאה.
זה נשמע פשוט, נכון? אבל זה עובד. כשאנחנו רואות שאנחנו מסוגלות להשלים משימות קטנות, זה נותן לנו תחושת מסוגלות ואנרגיה להמשיך הלאה.
מחשבה אחרונה (אולי הכי חשובה)
אז מה לקחנו מכל זה? דחיינות היא לא עצלות, אלא מנגנון התמודדות עם רגשות שליליים. כדי להפסיק לדחות, אנחנו צריכות לסלוח לעצמנו, להבין מה עומד מאחורי הדחיינות שלנו, ולחלק את המשימה למשימות קטנות יותר.
אבל יותר מכל, אני רוצה שתזכרו משהו אחד: אתן לא לבד. כולנו מתמודדות עם דחיינות, וזה בסדר. מה שחשוב זה לא להילחם בעצמנו, אלא ללמוד איך להיות יותר טובות לעצמנו, ולהתקדם בקצב שלנו.
אז קדימה, צאו לשם ותכבשו את העולם! (אבל בלי לחץ, כן? 😉)
