היי, נעמה כאן. בואי נדבר רגע על רגעים כאלה. רגעים שבהם הספה מרגישה כמו המקום הכי בטוח ביקום, אבל בו זמנית כמו כלא. רגעים שבהם המוטיבציה? היא כנראה בחופשה ארוכה באיים הקריביים, בלי אותנו. מכירה את זה?
פעם, הייתי בטוחה שמוטיבציה זה משהו שמגיע מבחוץ. איזה פוסט מעורר השראה, ציטוט חכם או הרצאת TED. אבל האמת? זה עבד בערך כמו פלסטר על רגל שבורה. נכון, זה הרגיש קצת יותר טוב לכמה דקות, אבל השבר עדיין שם.
ואז הבנתי משהו. מוטיבציה היא לא משהו שמחכים לו, אלא משהו שמייצרים אותו. אבל איך? כשכל מה שאנחנו רוצות זה להמשיך לשקוע בספה?
אז קודם כל, בואי נוריד ציפיות. כי זה לא ריאלי לצפות לעשות סלטות באוויר כשבקושי יש לנו כוח להרים את השלט.
צעדים קטנים, ניצחונות גדולים
אחת השיטות שאני אישית אוהבת היא "חוק שתי הדקות". שמעת עליו? הרעיון פשוט: כל מטלה, לא משנה כמה גדולה, מתחילים לעשות אותה במשך שתי דקות בלבד. שתי דקות של כביסה, שתי דקות של תרגיל כושר, שתי דקות של מיילים. הרבה פעמים, אחרי שתי הדקות האלה, אנחנו כבר ממשיכות הלאה. זה כמו לתת לעצמנו פוש קטן, בלי להפחיד את עצמנו עם משימות ענק.
ד"ר ג'יימס קליר, בספרו "הרגל אטומי", מדבר על החשיבות של הפיכת ההרגלים לברורים, אטרקטיביים, קלים ומספקים. זה נשמע מורכב, אבל בפועל זה אומר שאם אנחנו רוצות לקום מהספה, אנחנו צריכות לעשות את זה כמה שיותר פשוט ונעים.
למשל, במקום לחשוב "אני חייבת ללכת לחדר כושר", אפשר להתחיל בלהניח את בגדי הספורט ליד המיטה. או להוריד אפליקציה עם אימונים קצרים וכיפיים.
הגוף מדבר - תקשיבי לו
אבל לפעמים, האמת היא, הגוף פשוט צריך מנוחה. ואז הכי חשוב להקשיב לו. לא תמיד חוסר מוטיבציה מעיד על עצלות. לפעמים זה סימן שמשהו לא מאוזן.
אני זוכרת תקופה שהייתי עובדת כמו משוגעת, עד שהגוף שלי פשוט קרס. הייתי מגיעה הביתה ופשוט קורסת על הספה, בלי כוח לכלום. חשבתי שאני עצלנית, אבל בדיעבד הבנתי שפשוט הייתי צריכה לנוח.
אז אם את מרגישה שאת צריכה לנוח, תנוחי. באמת. תעשי אמבטיה חמה, תקראי ספר טוב, תראי סדרה מצחיקה. תני לעצמך את הזמן והמרחב להתאושש. וכן, גם זה בסדר גמור להיות על הספה. לפעמים זה בדיוק מה שאנחנו צריכות.
החיבור הנסתר בין גוף לנפש
אחת התובנות הכי מפתיעות שלי הגיעה דווקא מעולם הריקוד. למדתי שאם אני מנסה "להכריח" את הגוף שלי לזוז, זה אף פעם לא עובד. אבל אם אני מתחילה עם תנועה קטנה, עדינה, כאילו אני מקשיבה לגוף שלי, הוא פתאום מתחיל לרקוד מעצמו.
אז מה שאני מנסה להגיד זה שהחיבור בין הגוף לנפש הוא חזק מאוד. ואם אנחנו מטפלות בגוף שלנו, זה משפיע גם על הנפש שלנו. ואם אנחנו מטפלות בנפש שלנו, זה משפיע גם על הגוף שלנו.
אז אולי, במקום לשאול "מה לעשות כדי לקום מהספה", השאלה הנכונה היא "מה אני צריכה עכשיו?".
הפתעה! תחשבי הפוך
עכשיו מגיע הטוויסט בעלילה. לפעמים, הבעיה היא לא שאין לנו מוטיבציה, אלא שאנחנו מנסות לעשות דברים שלא באמת מעניינים אותנו.
במקום לנסות להכריח את עצמנו לעשות משהו שאנחנו לא אוהבות, אולי כדאי להתחיל לחשוב מה כן מעניין אותנו? מה גורם לנו להתרגש? מה מדליק לנו את הניצוץ בעיניים?
אני זוכרת שפעם ניסיתי ללמוד לתפור, כי חשבתי שזה משהו "מועיל". אבל האמת? שנאתי את זה. זה היה משעמם, מתסכל וגרם לי להרגיש חסרת אונים. אבל אז, במקום להמשיך לסבול, החלטתי לנסות משהו אחר. התחלתי ללמוד לצלם. ופתאום, הרגשתי מלאת אנרגיה ויצירתיות.
טיפ קטן לסיום: תני לעצמך קרדיט
וטיפ אחרון, אולי הכי חשוב: תני לעצמך קרדיט. על כל דבר. על זה שקמת מהמיטה, על זה שהכנת לעצמך ארוחת בוקר, על זה שהתקלחת. כל דבר קטן נחשב.
כי האמת היא, החיים הם לא מרוץ. הם מסע. ואנחנו לא צריכות להגיע לשום מקום. אנחנו רק צריכות ליהנות מהדרך.
אז בפעם הבאה שאת מרגישה שאין לך כוח לקום מהספה, תזכרי את זה. תנסי את חוק שתי הדקות, תקשיבי לגוף שלך, תחשבי מה באמת מעניין אותך ותני לעצמך קרדיט על הכל.
אני כאן בשבילך, תמיד. וזכרי, את לא לבד.
מה את חושבת? מה הטיפ שלך ליציאה מהספה? שתפי אותי בתגובות!
