אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. "איך לגרום לילדים להקשיב בפעם הראשונה" - אני שומעת את השאלה הזאת כמעט כל יום. וכל פעם, אני קצת נאנחת לעצמי. למה? כי אין פתרון קסם. מצטערת לבאס.
אבל... יש משהו יותר טוב מקסם. יש הבנה.
זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי להכין סופלה? חשבתי שאני עוקבת אחרי המתכון בדיוק! ובכל זאת, יצא פנקייק דחוס. הבנתי אז, שזה לא רק המתכון, זה ההבנה של הכימיה, של הטמפרטורה, של הטכניקה. אותו דבר עם ילדים.
אז מה בעצם עובד?
זה לא הם, זאת אנחנו.
תחשבו על זה - כמה פעמים ביקשנו משהו מהילדים שלנו, אבל בעצם לא היינו ברורים? או שהיינו עסוקים בטלפון? או שהטון שלנו היה מלחיץ ומאיים? (כן, גם לי זה קורה. אל תגזימו איתי!)
ד"ר הארוויי קרפ, בספרו "התינוק המאושר ביותר בשכונה" (כן, זה על תינוקות, אבל התובנות שלו רלוונטיות גם לגדולים יותר!), מדבר על "הרביע החסר" – ארבעת החודשים הראשונים מחוץ לרחם שהם בעצם טרימסטר רביעי. אני לוקחת את זה צעד קדימה – אני טוענת שלילדים קטנים יש "שפה" שונה משלנו. הם לא מבינים ניואנסים, הם מגיבים לטון, לשפת גוף.
הנה הטוויסט המפתיע: אנחנו צריכים ללמוד לדבר בשפה שלהם.
איך עושים את זה?
- תורידו גובה: כן, פיזית. כריעה או ישיבה בגובה העיניים יוצרת קשר אמיתי. זה מראה שאתם שם, מקשיבים, ולא רק נותנים פקודות מלמעלה. זה נשמע טריוויאלי, נכון? אבל כמה פעמים אנחנו באמת עושים את זה? אני מודה, לא תמיד זוכרת...
- משפט קצר, מטרה ברורה: ילדים קטנים לא מסוגלים לעבד מונולוגים ארוכים. הם צריכים הוראות ברורות, קצרות ולעניין. "תשים את הנעליים" עדיף על "בוא כבר, אנחנו מאחרים, אתה יודע שפקקים..." (נו, כולנו חוטאים בזה).
- תקשיבו לפני שאתם מדברים: רגע, מה?! כן, אני יודעת. נשמע מטורף, אבל... מה הילד מנסה להגיד? אולי הוא לא מקשיב כי הוא רעב? עייף? מתוסכל ממשהו אחר? הקשבה אמיתית (לא רק "אוקיי, סיימת? עכשיו תעשה מה שאמרתי") יכולה לחסוך המון תסכול. וגם, תופתעו לגלות דברים...
- התחילו בחיבור: לפני שאתם מבקשים משהו, תראו שאתם רואים אותם. מחקרים מראים (למשל, המחקרים של ג'ון גוטמן על יחסי הורים-ילדים) שהתחלה חיובית של אינטראקציה, אפילו קטנה כמו "אני רואה שאתה בונה מגדל יפהפה!", מגדילה משמעותית את הסיכוי לשיתוף פעולה. זה נשמע קצת מניפולטיבי, נכון? אבל תחשבו על זה כעל יצירת חיבור אנושי. כולנו מגיבים טוב יותר כשמרגישים שרואים אותנו.
- גבולות ברורים - אבל גמישים: ילדים צריכים גבולות. אבל גבולות נוקשים מדי יוצרים התנגדות. גבולות גמישים, עם מקום לדיון (בגבול הטעם הטוב, כמובן), מאפשרים לילד להרגיש שיש לו קול, שהוא לא רק בובה על חוט. האמת? גם אני צריכה ללמוד להיות יותר גמישה לפעמים...
ומה כשזה לא עובד?
כי זה לא תמיד יעבוד. תזכרו את הסופלה שלי. גם אם המתכון מושלם, לפעמים התנור לא מכוון, או שהביצים לא טריות. החיים קורים.
כשזה לא עובד, תנשמו. תזכירו לעצמכם שאתם לא לבד. תתקשרו לחברה, תתייעצו עם איש מקצוע (כן, פסיכולוג ילדים זה דבר מדהים!).
למה זה חשוב לי?
כי אני מאמינה שהורות היא לא תחרות. זה מסע. מסע של למידה, של טעויות, של צמיחה. ואם אני יכולה לחלוק איתכם את הניסיון שלי, את הטעויות שלי, את התובנות שלי, אז עשיתי את שלי.
אז... מה אתכם? מה הטיפ הכי טוב שלכם לגרום לילדים להקשיב? שתפו בתגובות! באמת מעניין אותי לשמוע.
