האמת? פעם הייתי סקפטית לגבי כל העניין הזה של "תיקוף רגשי". זה נשמע כמו עוד מילה גבוהה מעולם הפסיכולוגיה, משהו שנועד רק למטפלים מומחים. חשבתי לעצמי, "למה אני צריכה שמישהו יגיד לי שהרגשות שלי בסדר? אני יודעת מה אני מרגישה!"
ואז... החיים קרו. משבר בעבודה, סיום של מערכת יחסים, התמודדות עם חרדות שהציפו אותי. פתאום הבנתי ש"לדעת" זה לא מספיק. הייתי צריכה להרגיש שמבינים אותי, שאני לא לבד עם הכאב שלי.
אז מה זה בעצם תיקוף רגשי? במילים פשוטות, זה להכיר ברגשות של עצמך ושל אחרים, לקבל אותם, ולתת להם מקום. זה לא אומר להסכים עם ההתנהגות שנובעת מהרגשות, או לפתור את הבעיות של מישהו אחר. זה פשוט אומר "אני רואה אותך, אני שומעת אותך, ואני מבינה שאת מרגישה ככה."
אבל רגע, למה זה כל כך חשוב? ולמה זה צץ בכל מקום עכשיו?
אני חושבת שהרבה אנשים, כמוני, גדלו בעולם שלא תמיד אישר את הרגשות שלהם. אולי אמרו לנו "אל תהיי עצובה" או "תפסיק לבכות". אולי ניסו "להבריח" אותנו מהרגשות שלנו. ואז אנחנו לומדים לדכא את הרגשות, להכחיש אותם, או אפילו להאשים את עצמנו על כך שאנחנו מרגישים משהו.
וכאן מתחילה הבעיה.
כשאנחנו לא מתקפים את הרגשות שלנו, הם לא נעלמים. הם רק מתחבאים, ואז הם יוצאים החוצה בדרכים אחרות - חרדה, דיכאון, כעס, תסכול, או אפילו בעיות פיזיות.
ד"ר קריסטין נף, חוקרת חמלה עצמית ידועה, מדברת על החשיבות של הכרה בכאב שלנו מבלי לשפוט אותו. היא טוענת שחמלה עצמית היא לא פינוק, אלא מיומנות חיונית לבריאות נפשית (Neff, 2003).
אבל איך עושים את זה בפועל? איך מתחילים לתקף את הרגשות שלנו?
זה מתחיל בהקשבה. באמת להקשיב למה שהגוף והנפש שלנו אומרים לנו. לשאול את עצמנו: "מה אני מרגישה עכשיו? למה אני מרגישה ככה? מה אני צריכה?"
זה יכול להיות מפחיד בהתחלה. אני זוכרת שפעם ניסיתי לעשות את זה, ופשוט התחלתי לבכות. זה היה כמו לפתוח סכר של רגשות שהדחקתי במשך שנים. אבל אחרי הבכי, הרגשתי הרבה יותר קלה.
וזה בדיוק העניין - תיקוף רגשי לא תמיד נעים. הוא יכול להיות כואב, אבל הוא גם משחרר.
אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שתיקוף רגשי הוא פתרון קסם. שהוא יגרום לכל הבעיות שלנו להיעלם. אבל זה לא נכון. תיקוף רגשי הוא רק צעד ראשון.
הפסיכולוגית סוזן דייויד, בספרה "Agility Emotional" (דייויד, 2016), מדברת על החשיבות של לא רק להכיר ברגשות שלנו, אלא גם ללמוד איך לנהל אותם בצורה בריאה. זה אומר לא לתת להם לשלוט בנו, אבל גם לא להתעלם מהם.
אגב, קרה לכם פעם שניסיתם לתקף רגש של מישהו אחר, וזה רק החמיר את המצב? לי קרה. פעם ניסיתי לנחם חברה שאיבדה את העבודה שלה, ואמרתי לה "יהיה בסדר, תמצאי משהו יותר טוב." במקום לעזור, זה רק גרם לה להרגיש כאילו אני לא מבינה את הכאב שלה.
למדתי שאחת הטעויות הכי גדולות שאנחנו עושים היא לנסות "לתקן" את הרגשות של אנשים אחרים. אנחנו רוצים שהם ירגישו טוב יותר, אז אנחנו מנסים לפתור את הבעיות שלהם, או להגיד להם דברים מעודדים. אבל לפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה פשוט להיות שם, להקשיב, ולהראות שאנחנו מבינים.
אז מה הנקודה? תיקוף רגשי הוא לא רק טרנד חולף. הוא מיומנות חיונית לבריאות נפשית, ליחסים טובים יותר, ולאהבה עצמית.
אבל זה לא תמיד קל, וזה לא תמיד נעים. וזה בסדר. העיקר זה להתחיל, להיות סבלניים כלפי עצמנו, ולזכור שאנחנו לא לבד.
ואולי זה מה שהכי מפתיע אותי - שדווקא דרך ההכרה בכאב שלנו, אנחנו יכולים למצוא את הכוח לרפא.
אני עדיין לומדת איך לתקף את הרגשות שלי בצורה טובה יותר. יש ימים שזה מרגיש לי קל, ויש ימים שזה מרגיש לי בלתי אפשרי. אבל אני ממשיכה לנסות, כי אני יודעת שזה שווה את זה.
ומה איתך? איך את מתמודדת עם הרגשות שלך? האם את מרגישה שאת מקבלת תיקוף רגשי מהסביבה שלך? אשמח לשמוע את המחשבות שלך.
מקורות:
- Neff, K. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself. Self and Identity, 2(2), 85-101.
- David, S. (2016). Emotional agility: Get unstuck, embrace change, and thrive in work and life. Penguin.
