האמת? שנים חשבתי שאני סופרוומן. ככה גדלתי, עם האמונה שאפשר להספיק הכל, להיות מושלמת בהכל. קריירה, זוגיות, חברים, ספורט, תחביבים... הכל חייב לתקתק. ואז הגיעו שנות ה-30, ובבום – התרסקות. טוטאלית.
איך יכול להיות? הרי עבדתי כל כך קשה! הקדשתי את עצמי לכל כך הרבה דברים!
הבנתי שהמרדף הזה אחרי השלמות הוא מתכון בטוח לשחיקה. זה לא מרתון, זה ספרינט אינסופי בלי קו סיום. וזה לא אמור להיות ככה.
אז איך רצים מרתון חיים בלי להתפרק? איך מוצאים את האיזון העדין הזה בין שאפתנות לרווחה נפשית? זה מה שאני רוצה לחלוק איתכן היום. לא הרצאה, אלא שיחה. מלב אל לב.
מה באמת חשוב לי? (ומה רק נראה)
נתחיל בשאלה הקשה מכולן: מה באמת שלנו ומה מוכתב מבחוץ? גדלנו בעולם שמעודד הישגיות, שמשווה אותנו כל הזמן לאחרים. אינסטגרם הוא רק קצה הקרחון. אבל האם הרצון הזה לבית גדול יותר, למשרה נחשקת יותר, לחופשה אקזוטית יותר – באמת מגיע מבפנים?
ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, טוענת בספרה "Dare to Lead" שרובנו חיים לפי ערכים של אחרים, לא לפי הערכים האמיתיים שלנו. (בראון, ב. (2018). Dare to Lead: Brave Work. Tough Conversations. Whole Hearts. Random House.)
עצרו רגע. תנשמו עמוק. תשאלו את עצמכן: מה באמת חשוב לי? האם אני חיה בהלימה לערכים האלה?
לי לקח זמן להבין. שנים רציתי להיות "מצליחה" בעיני החברה. עד שגיליתי שהאושר האמיתי שלי נמצא בכלל בדברים הקטנים: בשיחה עם חברה טובה, בטיול בטבע, ביצירה.
אבל רגע, מה עושים עם השאפתנות?
שאלה מצוינת! אני האחרונה שאגיד לוותר על החלומות. אבל יש הבדל עצום בין שאפתנות בריאה שמדלקת אותנו מבפנים, לבין רדיפה אובססיבית אחרי הישגים שמרוקנת אותנו.
"לא" היא לא מילה גסה
התרגלנו להגיד "כן" לכל דבר. לעבודה, למשפחה, לחברים. מפחד לאכזב, מפחד לפספס, מפחד להיות פחות. אבל כל "כן" לאחרים הוא "לא" לעצמנו.
הפסיכולוגית הקלינית ד"ר מגהאן ניילור מסבירה בספרה "Set Boundaries, Find Peace" שהיכולת להציב גבולות היא מפתח לשמירה על הבריאות הנפשית שלנו. (Neale, M. (2021). Set Boundaries, Find Peace: A Guide to Reclaiming Yourself. Sounds True.)
אז איך אומרים "לא"? מתרגלים. לאט לאט. מתחילים בדברים הקטנים. לומדים להקשיב לגוף ולנפש. ומזכירים לעצמנו ש"לא" הוא לא כישלון, אלא בחירה.
הנה משהו מפתיע: "לא" משחרר אותנו.
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי. אבל תחשבו על זה רגע. כשאתן אומרות "לא" למשהו שלא מתאים לכן, אתן מפנות מקום לדברים שכן. אתן משחררות אנרגיה. אתן נותנות לעצמכן מתנה.
הפרפקציוניזם הוא האויב
כמה פעמים ויתרתן על משהו רק בגלל שלא הרגשתן מוכנות מספיק? כמה פעמים דחיתן משהו בגלל הפחד מכישלון? הפרפקציוניזם הוא מלכודת. הוא משתק אותנו. הוא גורם לנו לפספס הזדמנויות.
אז איך משחררים? זוכרים שאין דבר כזה מושלם. כולנו טועים. כולנו לומדים. והכי חשוב – זוכרים שהכישלון הוא לא סוף העולם, אלא הזדמנות לצמוח.
הטעות הכי גדולה שלי? ניסיתי לעשות הכל לבד.
לקח לי שנים להבין שזה בסדר לבקש עזרה. שזה לא סימן לחולשה, אלא סימן לאינטליגנציה. כולנו צריכים תמיכה. כולנו צריכים אוזן קשבת.
אז אל תהססו לפנות לחברים, למשפחה, למטפל. שתפו, התייעצו, בקשו עזרה. אתן לא לבד.
לסיום, שאלה אחת לי אליכן:
איזה צעד קטן אתן יכולות לעשות היום כדי לרוץ את מרתון החיים שלכן קצת יותר בקלות, קצת יותר בנחת, וקצת יותר בשמחה? אני כאן כדי להקשיב.
