תמיד הייתי טיפוס של מילים. קוראת, כותבת, מנתחת. אבל להגיד תודה? זה אף פעם לא הרגיש לי מספיק. כאילו, אוקיי, אמרתי תודה. מה הלאה? זה לא שבאמת ציפיתי שמשהו ישתנה פלאים, אבל תמיד הייתה לי תחושה שפספסתי משהו.
זוכרת פעם, אחרי ראיון עבודה שהלך ממש טוב, שלחתי מייל תודה סטנדרטי למראיינת. ניסיתי להיות מקצועית, אבל בפנים הרגשתי קצת... מזויפת. כאילו אני עוברת על רשימת מטלות של "מה צריך לעשות כדי להצליח". לא קיבלתי את התפקיד. ואני לא חושבת שזה רק בגלל המייל, אבל זה גרם לי לתהות – האם התודה שלי באמת הייתה שם, או שהיא הייתה רק עוד כלי בשירות השאפתנות שלי?
היום, אני מבינה שהבעיה לא הייתה במילים עצמן, אלא במה שעמד מאחוריהן. או יותר נכון, במה שלא עמד מאחוריהן.
תודה אמיתית היא לא פעולה, היא מצב תודעה.
לקח לי זמן להבין את זה. קראתי מאמרים על הכרת תודה והשפעותיה החיוביות על הבריאות הנפשית (אגב, מחקרים מראים שאנשים שמתרגלים הכרת תודה באופן קבוע מדווחים על רמות אושר גבוהות יותר - משהו שפורסם ב-Journal of Happiness Studies), אבל משהו עדיין לא התחבר לי. זה הרגיש כמו עוד "שיטה" שאני מנסה לאמץ, לא משהו שבא מבפנים.
אז מה השתנה? התחלתי להקשיב. לא רק למילים של אחרים, אלא גם למילים שלי. התחלתי לשים לב לרגעים הקטנים – השמש שמציצה מבעד לעננים, החיוך של הילד ברחוב, הקפה של הבוקר. התחלתי להרגיש אסירת תודה לא רק על הדברים הגדולים, אלא גם על הדברים הפשוטים, היומיומיים, אלה שלרוב אנחנו בכלל לא שמים לב אליהם.
וזה היה מפתיע. כי מה שקרה אחר כך, זה בדיוק מה שתמיד רציתי שיקרה.
לדוגמה, עבדתי על פרויקט עצמאי שהיה תקוע כבר כמה חודשים. הייתי מיואשת. ואז, ביום בהיר אחד, אחרי שביליתי חצי שעה בהודיה על כל הדברים הטובים בחיי, פתאום הגיעה ההשראה. כאילו כל החלקים התחברו בבת אחת. יכול להיות שזה צירוף מקרים. אבל אני לא מאמינה בצירופי מקרים.
אבל רגע, לפני שאתם חושבים שמצאתי את נוסחת הקסם לאושר והצלחה, חשוב לי להגיד משהו. הכרת תודה היא לא תרופת פלא. היא לא תפתור את כל הבעיות שלכם. וגם לי יש ימים שאני מרגישה בהם אומללה וחסרת תודה. זה בסדר. זה אנושי.
הכישלון הוא חלק בלתי נפרד מהמסע.
מה שחשוב זה לא לוותר. להמשיך לתרגל, להמשיך להקשיב, להמשיך להרגיש. וכן, גם להגיד תודה. אבל הפעם, לא מתוך חובה, אלא מתוך מקום אמיתי, עמוק בלב.
אני זוכרת שקראתי פעם את המחקר של ברנה בראון על פגיעות וחוסן (Daring Greatly), וזה ממש דיבר אליי. היא דיברה על כמה חשוב להיות פגיע כדי להתחבר לאחרים, וכמה חשוב להרגיש בושה כדי להצליח להתגבר עליה. זה גרם לי לחשוב – אולי גם הכרת תודה היא סוג של פגיעות? אולי אני צריכה להרשות לעצמי להרגיש את התודה, גם כשהיא לא מושלמת, גם כשהיא מלווה בספקות ובפחדים?
אני עדיין לומדת. עדיין מגלה. עדיין מנסה להבין איך להפוך את הכרת התודה לחלק אינטגרלי מהחיים שלי. אבל אני יודעת דבר אחד בוודאות: זה עובד. זה עובד כי זה אמיתי. זה עובד כי זה בא ממקום של אהבה. זה עובד כי זה משנה את זווית הראייה שלי על העולם.
אז מה הלאה? אני לא יודעת. אבל אני יודעת שאני אמשיך להגיד תודה. לא רק במילים, אלא גם במעשים. אמשיך להודות על כל הטוב שיש בחיי, גם כשאני לא רואה אותו. ואמשיך להאמין שהתודה האמיתית הזו, היא הכוח הכי גדול שיש לי.
אבל יותר מהכל, מעניין אותי - איך הכרת תודה משפיעה על החיים שלכם? אשמח לשמוע את הסיפורים שלכם.
