אני זוכרת את עצמי יושבת על הספה, מול נטפליקס, עם חבילת עוגיות שוקולד צ'יפס ריקה. שוב. נשבעתי לעצמי שאני אתחיל דיאטה מחר. שוב. כוח רצון? נגמר. הרגשתי כמו תקליט שבור. ואז, הבנתי משהו: אני לא צריכה יותר כוח רצון. אני צריכה הרגלים.
זה נשמע קלישאתי, אני יודעת. אבל רגע לפני שאת מגלגלת עיניים, תקשיבי לי. כי הבנתי שהבעיה היא לא בי, אלא בשיטה. אנחנו מוצפים במסרים על "משמעת עצמית" ו"כוח רצון", אבל אף אחד לא מלמד אותנו איך באמת בונים הרגל.
כוח רצון זה כמו סוללה של טלפון - נגמר. (אגב, מחקרים מראים שסטרס ושינה גרועה מרוקנים אותו עוד יותר מהר. הפתעה, לא?)
אז מה עושים? בונים הרגלים. אבל לא סתם הרגלים. הרגלים שמדברים בשפה שלך. הרגלים שמתאימים לחיים שלך. הרגלים שמנצחים את המוח שלך.
השיטה הסודית? להתחיל בקטן. ממש קטן.
פעם שמעתי את ג'יימס קליר, מחבר הספר "הרגלים אטומיים" (מקור מקצועי, תכף נגיע לאישי), אומר: "שכח מלהציב מטרות. התמקד בשיפורים קטנים, של אחוז אחד בכל יום." בהתחלה זה נשמע לי מגוחך. אחוז אחד? מה זה כבר יכול לשנות?
אבל אז ניסיתי. רציתי להתחיל לרוץ. במקום להירשם למרתון, התחלתי לנעול נעלי ספורט ולצאת לרחוב. זהו. רק לצאת. לפעמים הייתי חוזרת מיד, לפעמים עושה סיבוב קצר. העיקר - בניתי את ההרגל. ופתאום, אחרי שבוע, התחשק לי לרוץ קצת יותר.
וזה בדיוק העניין! המוח שלך לא אוהב שינויים גדולים. הוא מתנגד. הוא מעדיף להישאר באיזור הנוחות שלו, גם אם הוא לא ממש נוח. אבל שינויים קטנים? הוא כמעט ולא שם לב אליהם.
רגע, אבל מה אם אני מתחילה, ואז נופלת? אני שומעת אותך שואלת. שאלה מצוינת! כולנו נופלים. זה חלק מהתהליך. אבל מה שמבדיל בין מי שמצליח למי שלא, זה מה שהוא עושה אחרי הנפילה.
הטעות הכי גדולה? לוותר.
במקום להכות את עצמך, תרימי את עצמך בחזרה. תזכירי לעצמך למה התחלת. ותחזרי לאחוז האחד שלך. יום אחד לא רצת? לא נורא. מחר תנעלי שוב את הנעליים.
אבל רגע, זה לא רק עניין של התמדה. זה גם עניין של מודעות עצמית.
אחת התובנות הכי מפתיעות שקיבלתי הגיעה ממקור לא צפוי: סרט דוקומנטרי על זן בודהיזם. (כן, אני יודעת, קצת רחוק מעוגיות שוקולד צ'יפס). הם דיברו על החשיבות של להיות נוכח ברגע הזה. להרגיש את הגוף שלך, את הנשימה שלך, את המחשבות שלך.
וזה גרם לי לחשוב: אולי הבעיה שלי היא לא רק חוסר כוח רצון, אלא גם חוסר מודעות? אולי אני אוכלת את העוגיות בלי לשים לב בכלל?
אז התחלתי לשים לב. התחלתי לשאול את עצמי: למה אני אוכלת את העוגייה הזאת? האם אני באמת רעבה? או שאני רק משועממת? או עצובה?
והתשובות הפתיעו אותי. גיליתי שאני אוכלת מתוך שעמום, מתוך בדידות, מתוך צורך לנחם את עצמי. וברגע שהבנתי את זה, היה לי יותר קל לעצור.
מודעות זה הצעד הראשון לשינוי.
אז הנה האמת: אין פתרונות קסם. בניית הרגלים זה תהליך. זה דורש זמן, סבלנות, ובעיקר - חמלה עצמית. אבל זה אפשרי.
אני לא אומרת שמאז הסרט הדוקומנטרי אני כבר לא אוכלת עוגיות שוקולד צ'יפס. אני עדיין אוכלת. אבל עכשיו אני אוכלת אותן מתוך בחירה, לא מתוך אוטומט. ואני נהנית מהן הרבה יותר.
אז מה את אומרת לי בעצם, נעמה? שאני צריכה להיות בודהיסטית כדי להפסיק לאכול עוגיות?
ממש לא! אני אומרת לך, שתמצאי את הדרך שלך. שתחקרי את עצמך. שתגלי מה מניע אותך. ושתבני הרגלים קטנים, שאט אט יהפכו לחיים שאת רוצה לחיות.
אני עדיין במסע הזה. עדיין נופלת, עדיין קמה. אבל אני יודעת שאני בכיוון הנכון. ואני מקווה שגם את.
אז מה ההרגל הקטן שאת הולכת לבנות היום? ספרי לי בתגובות. מעניין אותי לשמוע!
אגב, אם את מחפשת עוד השראה, ממליצה בחום על הספר "כוחו של הרגל" של צ'ארלס דוהיג. עוד מקור מקצועי מעולה, שמסביר את המדע מאחורי הרגלים. אבל זכרי, בסופו של דבר, הכל מתחיל ונגמר בך. ובאחוז האחד הקטן הזה.
