אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בת ארבע, מנסה לצייר ציור, לבנות מגדל מלגו ולשיר שיר ילדים בו זמנית. התוצאה? כאוס מוחלט. הציור היה כתם צבעוני, המגדל התמוטט אחרי שתי קומות והשיר... נו, השיר נשמע כמו חתול דרוס. מאז הבנתי משהו חשוב.
רגע, לפני שנצלול פנימה, תשאלי את עצמך: כמה פעמים מצאת את עצמך מתחילה משימה אחת, קופצת לשנייה, בודקת מייל, חוזרת לראשונה, ושוכחת בכלל מה רצית לעשות מלכתחילה? כולנו היינו שם, נכון?
אני נעמה, ואני מכורה לעשייה. אבל עם השנים, הבנתי שעשייה ללא פוקוס היא כמו לנסות למלא דלי מחורר – הרבה מאמץ, מעט תוצאה. אז איך עושים את זה אחרת? איך מצליחים לרקוד בין המשימות בלי לאבד את הריתמוס, בלי שהמוח שלנו יתפזר לכל עבר? זו השאלה שאני רוצה לחלוק איתך היום.
המקורות המפתיעים של הפוקוס: לא רק מחקרים, גם סבתא יודעת
אז נכון, אפשר לדבר על טכניקות ניהול זמן, מטריצות אייזנהאואר ומערכות כמו GTD (Getting Things Done). אבל האמת היא, שמה שעזר לי באמת למצוא את הפוקוס שלי הגיע ממקומות לא צפויים. קודם כל, מספר של יוגה (״אור על היוגה״ של ב.ק.ס איינגר), שלימד אותי את החשיבות של נוכחות ברגע. הוא גם נתמך במחקרים כמו זה שפורסם ב-Harvard Business Review על הקשר בין מיינדפולנס לפרודוקטיביות. זה לא רק "לנקות את הראש", זה ללמד את המוח להיות מרוכז.
אבל הדבר השני והמפתיע לא פחות, הגיע מסבתא שלי. כן, סבתא! היא תמיד אמרה: "נעמה'לה, מה שמתחילים, מסיימים." פשוט, נכון? אבל כמה פעמים אנחנו באמת עוצרים לחשוב על זה?
רגע של כנות: גם אני נפלתי בפח
אני מודה, גם לי קשה. לפעמים אני מוצאת את עצמי בודקת את האינסטגרם "רק לרגע" ומוצאת את עצמי שעתיים אחר כך צופה בסרטונים של חתולים (אל תגלו לאף אחד!). זה קורה. וזה בסדר. המפתח הוא לא להימנע מזה לחלוטין (כי זה בלתי אפשרי), אלא לפתח מודעות ולדעת לחזור למסלול.
אז מה עושים בפועל? שלושה דברים ששינו לי את המשחק:
- בלוקים של פוקוס: אני מחלקת את היום שלי לבלוקים של זמן מוגדר, שמוקדשים למשימה ספציפית. זה יכול להיות שעתיים לכתיבה, שעה למיילים, חצי שעה לפגישה. בזמן הבלוק הזה, כלום לא מפריע. הטלפון על מצב שקט, המיילים סגורים, ואני ממוקדת רק בדבר אחד. חשוב לי פה להגיד משהו- זה לא עובד חלק בהתחלה, המוח בורח. אבל כמו כל שריר- מתאמנים!
- טקס מעבר: לפני שאני עוברת למשימה הבאה, אני עושה משהו קטן שמסמל את המעבר. זה יכול להיות שתיית כוס תה, הליכה קצרה בחוץ, או פשוט כמה נשימות עמוקות. הטקס הזה עוזר לי לנקות את הראש ולהתחיל את המשימה הבאה עם אנרגיה מחודשת. חשבתם פעם איך הטקסים הקטנים האלו משפיעים עלינו כל כך?
- רשימה אחת, מחויבות אחת: במקום רשימת מטלות ארוכה ומייאשת, אני בוחרת בכל יום מטלה אחת מרכזית שאני מתחייבת לסיים. זה משנה את כל המשחק. במקום להרגיש שאני טובעת בים של משימות, אני מרגישה שיש לי מטרה ברורה וברת השגה.
אבל רגע, יש מלכוד: הטריק הזה עובד רק אם בוחרים מטלה אחת אמיתית חשובה. לא משהו קל וסתם כדי לסמן וי. אתגר את עצמך.
הצד האפל של הפרודוקטיביות: מתי זה הופך למלכודת?
לפעמים, הניסיון להיות פרודוקטיביים יכול להפוך לאובססיה. אנחנו מתחילים למדוד את עצמנו לפי כמות הדברים שהספקנו לעשות, ולא לפי איכות החיים שלנו. זה מסוכן. חשוב לזכור, שאנחנו לא מכונות. אנחנו בני אדם. אנחנו צריכים זמן לנוח, להתחבר לעצמנו, ליהנות מהדברים הקטנים בחיים.
ומה אם זה לא עובד?
אז הנה הסוד הקטן: לפעמים זה פשוט לא עובד. לפעמים אנחנו מרגישים תקועים, חסרי השראה, לא מסוגלים להתרכז. וזה בסדר. זה חלק מהחיים. במקרים כאלה, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות הוא לקבל את זה, לתת לעצמנו רשות לעצור, לנשום, ולחזור לזה מחר. או אפילו בעוד שעה. הקצב הוא משהו שמשתנה ואמור לזרום.
אני חושבת על משהו שקראתי פעם אצל הפסיכולוג אדם גרנט, שאומר שאי אפשר להיות יצירתיים בלי קצת פרוקרסטינציה. משהו שם מאפשר למוח לעבוד על בעיות בצורה לא מודעת ואז מגיעים הפתרונות.
מחשבה לסיום, או אולי להתחלה חדשה:
אז אחרי כל זה, אני תוהה, איך את בוחרת לרקוד בין המשימות שלך? מה הדבר הקטן הזה, שיכול לעשות את ההבדל הגדול בין תחושת כאוס לתחושת שליטה? אני ממש סקרנית לשמוע את המחשבות שלך. אולי ביחד, נגלה עוד כמה סודות קטנים לפוקוס ואיזון.
