האמת? פעם הייתי אלופת העולם ב"כן". כן לכל בקשה, כן לכל עזרה, כן אפילו לדברים שלא רציתי בכלל. זה היה כמו איזה וירוס שמנטרל לי את היכולת להגיד לא, והייתי משלמת על זה ביוקר – תשישות כרונית, תחושה של ניצול, וים של טינה כלפי אנשים שאחר כך הבנתי שבעצם לא עשו לי כלום. הם רק ביקשו. אני הסכמתי.
אז מה השתנה? הבנתי שלומר "לא" לעיתים זה בעצם להגיד "כן" לעצמי.
אבל להגיד "לא" בלי להרגיש כמו האדם הכי נורא בעולם? זה כבר סיפור אחר. זו אומנות. ואני כאן כדי לחלוק אתכם את הניסיון שלי, עם כל הכישלונות וההצלחות שבדרך. לא תמצאו כאן נוסחאות קסם, אלא דרכים להבין את עצמכם קצת יותר טוב, ולהגיד "לא" מתוך מקום של כוח ואהבה עצמית, ולא מתוך פחד או אשמה.
למה כל כך קשה לנו להגיד "לא"? (וגם קצת פסיכולוגיה חברתית)
אני חושבת שזה מתחיל מוקדם, מהילדות. גדלנו לתוך תרבות שמעודדת ריצוי, שרואה הסכמה כדרך להתחבב ולהיות "טובים". פרופ' ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מדברת על הצורך האנושי העמוק שלנו להשתייך. לא רוצים לדחות אותנו, שלא יכעסו.
אבל השתייכות אמיתית, כזו שמזינה את הנשמה, מגיעה דווקא מתוך אותנטיות, מתוך היכולת להביע את עצמנו באמת, גם כשזה לא קל. אותנטיות דורשת אומץ להגיד 'לא' לפעמים.
וגם, בואו נודה בזה, אנחנו מפחדים ממה יגידו. מה יחשבו עלינו אם נסרב? האם יראו בנו אגואיסטים? האם נהרוס את היחסים? זה טבעי, אבל הפחד הזה יכול לשתק אותנו.
רגע, האם גם אתם מרגישים לפעמים כמו רובוטים שמתוכנתים להסכים?
ה"לא" הראשון שלי (והפאדיחה הגדולה)
אני זוכרת את ה"לא" הראשון שלי כמו אתמול. חברה טובה ביקשה ממני לעזור לה לעבור דירה, בדיוק כשסיימתי שבוע עבודה מטורף והייתי גמורה. אמרתי "לא". פשוט ככה.
התגובה שלה? לא בדיוק מה שדמיינתי. היא נפגעה. מאוד. הרגשתי נורא. ממש שקלתי להתקשר אליה ולהתנצל, ואולי בכל זאת לעזור. אבל אז עצרתי רגע ושאלתי את עצמי: למה אני מרגישה כל כך רע? האם אני באמת חייבת להסכים לכל דבר?
זה היה רגע מכונן. הבנתי שהקושי האמיתי הוא לא להגיד "לא", אלא להתמודד עם התגובה של הצד השני, ועם האשמה שמכרסמת בפנים.
טכניקות מעשיות (ומגבלותיהן)
אוקיי, אז איך עושים את זה בפועל? הנה כמה טכניקות שלמדתי בדרך הקשה:
- "לא" עם הסבר קצר: אל תתנצלו יותר מדי, זה רק מחליש את המסר. "אני מצטערת, אני לא יכולה לעזור לך עם זה הפעם, יש לי הרבה דברים על הראש". נקודה. זה מספיק.
- "לא" עם הצעה חלופית: אם אתם רוצים לרכך את הסירוב, הציעו פתרון אחר. "אני לא יכולה לעזור לך לעבור דירה, אבל אני יכולה להמליץ על חברת הובלות טובה".
- "לא" מתוך מודעות: תשאלו את עצמכם: האם אני מסכימה מתוך רצון אמיתי, או מתוך פחד? אם התשובה היא פחד, זה סימן שאולי כדאי לסרב.
- התחילו בקטן: אל תנסו להגיד "לא" לכל דבר בבת אחת. התחילו בדברים הקטנים, ומשם תתקדמו.
אבל רגע, כל הטכניקות האלה שוות כקליפת השום אם אתם לא מאמינים שמגיע לכם להגיד "לא".
התובנה המפתיעה: להגיד "לא" זה לא אגואיסטי, זה הכרחי
זה לקח לי זמן להבין את זה, אבל להגיד "לא" זו לא מותרות, זו חובה. זה חלק מהשמירה על הגבולות שלנו, על הבריאות הנפשית שלנו, על האושר שלנו. זה מאפשר לנו להשקיע את הזמן והאנרגיה שלנו בדברים שבאמת חשובים לנו.
- כשאתם אומרים "לא" למשהו, אתם אומרים "כן" למשהו אחר.
- זה מדהים איך האמירה הזו שינתה לי את החיים.
זוכרים את החברה שנפגעה כשסירבתי לעזור לה לעבור דירה? בסופו של דבר, היא הבינה. היא אפילו אמרה לי שהיא מעריכה את הכנות שלי. היחסים שלנו לא רק שלא נפגעו, הם התחזקו.
אז מה הלאה? (כי תמיד יש עוד מה ללמוד)
אני עדיין לומדת להגיד "לא". עדיין יש רגעים שבהם אני מרגישה אשמה, עדיין יש בקשות שאני מתקשה לסרב להן. אבל אני מזכירה לעצמי כל הזמן שהזכות להגיד "לא" היא זכות בסיסית, ושמגיע לי להגן על הזמן והאנרגיה שלי.
אז מה איתכם? מתי הייתם צריכים להגיד "לא" ולא אמרתם? מה מונע מכם לעשות את זה? אני ממש סקרנית לשמוע.
