אוקיי, בואו נדבר על זה רגע אמיתי. כמה פעמים מצאתן את עצמכן משתקות, לא אומרות מה שאתן חושבות, בוחרות בגדים שלא ממש בא לכן עליהם, רק כי... מה יגידו? אני יודעת, אני הייתי שם. שנים. וזה מחרפן, נכון?
פעם, לפני איזה פרויקט גדול בעבודה, ממש התרגשתי. היה לי רעיון מטורף, באמת. אבל ברגע האמת, במקום להציג אותו בביטחון, התחלתי לגמגם. הראש שלי התמלא ב"מה אם יחשבו שאני טיפשה?", "מה אם הרעיון שלי גרוע?". בסוף, ויתרתי. שתקתי. מישהו אחר הציע משהו בינוני, וכולם הנהנו בהסכמה. הרגשתי כל כך מטומטמת.
מאז, אני במסע. מסע להפסיק לתת לדעות של אחרים לנהל לי את החיים. וכן, זה עדיין קורה לי לפעמים. אני לא איזו גורו רוחנית עכשיו. אבל למדתי כמה דברים בדרך, ואני רוצה לחלוק אותם איתכן.
הבטחה שלי אליכן? אחרי שתקראו את זה, לא רק שתבינו למה אתן כל כך דואגות מה אחרים חושבים, אלא תקבלו כלים פרקטיים, ואפילו קצת תובנות מפתיעות, שיעזרו לכן לשחרר. לא לגמרי, אבל מספיק כדי להתחיל לחיות יותר בשבילכן.
למה לעזאזל אנחנו כל כך פאקינג דואגות? (וזה בסדר לדבר ככה לפעמים)
אוקיי, קודם כל, בואו נודה באמת: אבולוציה. כן, כן, שמעתן נכון. פעם, אם לא היינו חלק מהשבט, היינו מתות. פשוטו כמשמעו. אז הדאגה הזאת, שרוצים שנהיה מקובלות, היא משהו עמוק בתוך ה-DNA שלנו. ד"ר בריאן ליטל, פסיכולוג אישיות מוערך, מדבר על זה בספרו "Me, Myself, and Us" (Little, 2016). הוא מסביר איך הצורך שלנו להשתייך מעצב את ההתנהגות שלנו ברמה הכי בסיסית.
אבל זה לא אומר שצריך לתת לאבולוציה לנצח, נכון?
אבל יש עוד משהו. גדלנו בחברה שמעריכה הצלחה חיצונית. אינסטגרם, פייסבוק, כל אלה רק מחמירים את זה. אנחנו כל הזמן משוות את עצמנו לאחרים. ואז מתחילים להאמין שמה שאחרים חושבים עלינו הוא מדד לערך שלנו. שטויות במיץ עגבניות, אני אומרת לכן!
הסוד הוא לא לא להיות אכפת לך, אלא להיות אכפת לך מהדברים הנכונים
אוקיי, אז איך עושים את זה בפועל? איך מצליחים להפסיק לדאוג? זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך. אבל הנה כמה צעדים שאני למדתי:
- תשאלו את עצמכן "למה?" באמת. כשאתן מרגישות את החרדה הזאת מתחילה לטפס, עצרו רגע. תשאלו את עצמכן: למה אני כל כך דואגת מה אדם X יחשוב עלי? מה הכי גרוע שיכול לקרות? הרבה פעמים תגלו שהפחד לא רציונלי. שהוא מבוסס על הנחות שגויות. או כמו שאומרת ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות המדהימה, בספרה "Dare to Lead" (Brown, 2018): "אנחנו פגיעים יותר כשאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות מושלמים".
- תבחרו את ה"שבט" שלכן בקפידה. תקיפו את עצמכן באנשים שאוהבים אתכן כמו שאתן. שאוהבים את האותנטיות שלכן. שאומרים לכן את האמת, גם כשזה קשה לשמוע. האנשים האלה הם המשאב הכי חשוב שלכן.
- תתחילו בקטן. אל תצפו מעצמכן להשתנות בן לילה. תתחילו בלעשות דברים קטנים שמפחידים אתכן. ללבוש בגד שלא הייתן מעיזות ללבוש פעם. להגיד משהו שאתן חושבות, גם אם זה לא פופולרי. ככל שתעשו את זה יותר, ככה יהיה לכן יותר קל.
- תזכירו לעצמכן מה הערכים שלכן. מה הכי חשוב לכן בחיים? כנות? יצירתיות? אהבה? כשאתן פועלות בהתאם לערכים שלכן, הרבה יותר קל להתעלם ממה שאחרים חושבים. כי אתן יודעות שאתן נאמנות לעצמכן. וזה הכי חשוב.
- פרפקציוניזם הוא שקר. גם אני נפלתי בפח הזה. תאמינו לי, הניסיון שלי מלמד שאנשים מעריכים אותנטיות יותר ממושלמות. לא פעם קרה לי שדווקא הפגמים שלי הם אלה שיצרו את החיבור האמיתי עם אנשים.
הטוויסט המפתיע: לפעמים, זה לא באמת עליכן
וזה החלק הכי חשוב. לפעמים, כשאנשים שופטים אותנו, או אומרים דברים רעים, זה לא באמת קשור אלינו. זה קשור אליהם. אולי הם מרגישים מאוימים. אולי הם מקנאים. אולי הם סתם עוברים יום רע.
וזה בסדר, נכון?
זה לא אומר שאנחנו צריכות לסבול את זה בשקט. אבל זה אומר שאנחנו לא צריכות לקחת את זה אישית. זה כמו שאומרים: "מה שאחרים חושבים עליך זה העסק שלהם".
אז מה עכשיו?
תראו, אני יודעת שזה קל להגיד, וקשה לעשות. אבל אני באמת מאמינה שזה אפשרי. שאפשר להשתחרר מהכלא של "מה יגידו". אפשר לחיות חיים יותר אותנטיים, יותר מלאים, יותר משוחררים.
אני לא יודעת מה איתכן, אבל אני בוחרת בחיים האלה. ואתן?
אני מסיימת עם שאלה אחת: מהו הדבר הקטן הזה שאתן יכולות לעשות היום, עכשיו, כדי לשחרר קצת יותר את הקול הפנימי שלכן? שתפו אותי, באמת מעניין אותי לשמוע!
