היי, נעמה כאן. תודי, גם את לפעמים מרגישה כמו בובה על חוט? כאילו כל צעד שלך, כל מילה, כל בחירה, עוברים דרך משקפת של מישהו אחר? אני יודעת, הייתי שם. והאמת? זה מחרפן.
פעם, הייתי בטוחה שהאושר שלי תלוי באישור של אחרים. אם כולם מרוצים, אז הכל בסדר. אם מישהו מעקם את הפרצוף? וואו, משבר עולמי. עד שיום אחד, קלטתי שאני מבלה יותר זמן בלנסות לרצות אחרים מאשר בלנסות לרצות את עצמי. הזוי, נכון?
אז איך יוצאים מזה? איך מפסיקים לדאוג מה אחרים חושבים? אני לא מבטיחה לך קסמים, אבל יש כמה דברים שלמדתי בדרך הקשה (והארוכה!).
1. למה בכלל אכפת לנו? (ובעיקר – למי?)
תכל'ס, למה זה כל כך מפריע לנו מה חושבים עלינו? הרי, בואי נהיה כנות, רוב האנשים עסוקים בעצמם. באמת. הם עסוקים בחרדות שלהם, בבעיות שלהם, בתמונות שהם הולכים להעלות לאינסטגרם. פרופסור ניקולס אֶפְּלִי מאוניברסיטת שיקגו, שחקר את התופעה הזו לעומק, קורא לזה "אשליית השקיפות" – אנחנו חושבים שאחרים שמים לב אלינו יותר ממה שהם באמת עושים.
ויש גם את העניין של צורך בהשתייכות. כולנו רוצים להיות חלק ממשהו, להרגיש שייכים. אבל השאלה היא - האם את מוכנה לשלם את המחיר של האותנטיות שלך בשביל תחושה כזו?
רגע של מחשבה: האם את זוכרת משהו מביך שקרה לך לפני כמה שנים? סביר להניח שאף אחד אחר כבר לא זוכר את זה. האם זה לא משחרר?
2. מי קובע את הסטנדרטים? (רמז: לא את)
אני קוראת לזה "הקולות בראש". אלה הקולות שאומרים לך איך את צריכה להתנהג, איך את צריכה להיראות, מה את צריכה לעשות כדי להיות "מקובלת". אבל מי הם הקולות האלה בכלל? בדרך כלל, הם שילוב של דברים ששמענו בילדות, ציפיות חברתיות, פרסומות שראינו, סדרות טלוויזיה שצפינו בהן... בקיצור, משהו חיצוני לחלוטין.
אחת הדרכים להתחיל להשתחרר מהקולות האלה היא לשאול את עצמך: "מאיפה זה הגיע?" כשאת שומעת קול ביקורתי בראש, תנסי להתחקות אחר המקור שלו. האם זאת אמא שלך שאמרה לך את זה פעם? חברה מהתיכון? ברגע שאת מבינה מאיפה זה בא, את יכולה להתחיל לערער על הלגיטימיות שלו.
תובנה קטנה: הסטנדרטים האלה הם לא גזירת גורל. את יכולה לבחור להתעלם מהם.
3. האומץ להיות לא מושלמת (כי אף אחד לא מושלם, באמת)
הפרפקציוניזם הוא אחד האויבים הכי גדולים של השקט הנפשי. אנחנו מנסים להיות מושלמים, כדי שאף אחד לא יוכל למצוא בנו פגמים. אבל האמת היא, שאנשים מתחברים אלינו דווקא בגלל הפגמים שלנו. בגלל החולשות שלנו. בגלל שאנחנו אנושיים.
אני אספר לך משהו: פעם, פחדתי להודות שאני לא יודעת משהו. הייתי מעדיפה להמציא תשובה מאשר להגיד "אני לא יודעת". עד שיום אחד, קלטתי שזה פשוט לא הגיוני. אף אחד לא יודע הכל. להודות בחוסר ידע זה לא סימן לחולשה, זה סימן לאינטליגנציה. זה אומר שאת פתוחה ללמידה, שאת סקרנית, שאת לא מפחדת להודות שאת לא מושלמת.
הנה טוויסט: דווקא הפגיעות שלנו הופכת אותנו לחזקות יותר.
4. למצוא את השבט שלך (כי לבד זה קשה)
להיות מוקפת באנשים שתומכים בך, שאוהבים אותך כמו שאת, זה קריטי. אלה האנשים שיגרמו לך להרגיש בנוח עם עצמך, שלא ישפטו אותך על הבחירות שלך, שיזכירו לך שאת מדהימה גם כשאת מרגישה חרא.
אבל איך מוצאים את השבט הזה? זה לא תמיד קל. לפעמים, זה אומר להתרחק מאנשים שגורמים לך להרגיש רע עם עצמך, גם אם הם חלק מהחיים שלך כבר הרבה זמן. זה אומר לחפש קהילות שמדברות אלייך, להצטרף לקבוצות, ללכת לאירועים, להתחבר לאנשים שאוהבים את אותם דברים שאת אוהבת.
זכרי: את לא צריכה את האישור של כולם. את צריכה את האישור של עצמך ושל האנשים שאוהבים אותך באמת.
5. והכי חשוב: תאהבי את עצמך (קלישאתי, אבל אמיתי)
אני יודעת, שמעת את זה מיליון פעם. אבל זה נכון. אם את לא אוהבת את עצמך, יהיה לך מאוד קשה לא לדאוג מה אחרים חושבים. כי אם את לא מאמינה בעצמך, תמיד תחפשי אישור מבחוץ.
אז איך מתחילים לאהוב את עצמך? זה תהליך. זה לוקח זמן. זה דורש עבודה. אבל זה אפשרי. תתחילי בלזהות את הדברים שאת אוהבת בעצמך. את החוזקות שלך, הכישרונות שלך, התכונות הטובות שלך. תכתבי אותם. תקראי אותם כל יום. תזכירי לעצמך כמה את מדהימה.
ותפסיקי להשוות את עצמך לאחרים. זה משחק מכור מראש. תמיד יהיו אנשים שנראים יותר טוב, שעושים יותר כסף, שיש להם יותר עוקבים באינסטגרם. אבל זה לא משנה. את ייחודית. יש לך מה להציע לעולם. תתמקדי בזה.
אני אומרת לך משהו: את כבר מספיק טובה. בדיוק כמו שאת.
אז מה עכשיו? אני לא יודעת. אני עדיין לומדת. עדיין עושה טעויות. עדיין דואגת לפעמים מה אחרים חושבים. אבל אני מנסה. אני משתדלת. אני מזכירה לעצמי שאני לא צריכה את האישור של אף אחד כדי להיות מאושרת. ואני מקווה שגם את תזכרי את זה.
שאלה לסיום: מה הדבר הכי משחרר שעשית לאחרונה בשביל עצמך, בלי לדפוק חשבון לאף אחד? שתפי אותי!
