אני זוכרת את הרגע הזה כל כך בבירור. שבת בצהריים, שמש חודרת דרך הוילון, קפה מהביל לידי... ואני? שקועה בתוך סטוריז של אנשים שאני בקושי מכירה, מרגישה איך החיים שלי הופכים פתאום להיות פחות... טובים. מוכר לכן?
אז הבנתי – משהו חייב להשתנות. לא יכול להיות שהחיים שלי ינוהלו על ידי לייקים ואלגוריתמים. והאמת? זה היה מפחיד.
כי בואו נודה, רשתות חברתיות הן כמו בריכה עם מים קרים – קשה להיכנס, אבל עוד יותר קשה לצאת. אנחנו מחוברים, אנחנו מעודכנים, אנחנו... מאבדים את עצמנו?
הבטחתי לעצמי (ולכן גם לכן) שהמאמר הזה לא יהיה עוד רשימה של "עשה ואל תעשה". אני רוצה לחלוק אתכן את המסע שלי – עם מעידות, תובנות, וכמה כלים פרקטיים שעזרו לי להחזיר לעצמי את השליטה. לא רק על הזמן שלי, אלא גם על איך שאני מרגישה.
אז קחו נשימה עמוקה, ותצטרפו אלי. אני מבטיחה שעד סוף הקריאה הזו, תסתכלו על המסך שלכן קצת אחרת.
הפחד להפסיד (FOMO) והחמצה אמיתית
אחת התובנות הכי משמעותיות שלי הגיעה דווקא ממקור לא צפוי – מחקר על התנהגות של קופים. כן, קופים! פרופסור שרה בלאפר הרדי, אנתרופולוגית מפורסמת, גילתה שהקופות שחוות חוסר ביטחון חברתי נוטות להשקיע יותר זמן בצפייה ובהשוואה לאחרות. מזכיר משהו?
הפחד הזה, ה-FOMO (Fear Of Missing Out), הוא דלק הרשתות החברתיות. אנחנו כל הזמן מפחדים לפספס משהו – אירוע, עדכון, בדיחה פנימית.
אבל מה שאף אחד לא מדבר עליו זה המחיר האמיתי. המחיר של הFOMO הוא ההחמצה האמיתית של החיים שלנו. אנחנו מפספסים רגעים, חוויות, קשרים אמיתיים – כי אנחנו עסוקים בלראות מה אחרים עושים. עצוב, נכון?
אז מה עושים?
אני גיליתי שהדבר הכי יעיל הוא פשוט לשאול את עצמי – מה אני באמת מפחדת לפספס? ולמה? התשובות יכולות להפתיע. הן יכולות לחשוף חוסרים אמיתיים בחיים שלנו, או פשוט רצון לא מודע לקבל אישור חיצוני.
האלגוריתם הוא לא חבר שלך (אבל אפשר לנצח אותו)
כולנו יודעים שהרשתות החברתיות משתמשות באלגוריתמים כדי להציג לנו תוכן שאנחנו "אוהבים". אבל מה שאנחנו פחות מבינים זה עד כמה האלגוריתמים האלה מעצבים את המחשבות ואת הרגשות שלנו.
הם יוצרים בועה. הם מציגים לנו רק את מה שאנחנו כבר מאמינים בו. הם מחזקים את הדעות שלנו, ומונעים מאיתנו להיחשף לדעות אחרות.
אפילו אני, שמתעסקת בתקשורת, נפלתי בפח הזה לא פעם. מצאתי את עצמי שקועה בדיונים פוליטיים סוערים, מרגישה צורך להגיב לכל פוסט, להתווכח עם כל תגובה. ומה הרווחתי מזה? רק תסכול וכעס.
אז איך יוצאים מהבועה?
התחלתי לעקוב אחרי אנשים שחושבים אחרת ממני. כן, זה היה קשה. זה דרש ממני להקשיב, לנסות להבין, לא לשפוט. אבל זה היה שווה את זה. גיליתי שאנשים שונים יכולים להיות חכמים ומעניינים, גם אם הם לא מסכימים איתי.
לייקים הם לא מדד לאושר (אבל אפשר ללמוד לחיות איתם)
האמת? אני עדיין אוהבת לקבל לייקים. זה נעים, זה מחמיא, זה... ממכר. אבל למדתי לא לתת ללייקים להגדיר אותי.
לפני כמה שנים, פירסמתי פוסט על החוויה שלי עם חרדה חברתית. השקעתי בו הרבה מחשבה וכנות, והייתי בטוחה שהוא יתפוצץ. אבל הוא קיבל רק כמה לייקים בודדים.
הייתי מתוסכלת. הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי, שאף אחד לא אכפת לו. ואז הבנתי – אני לא יכולה לתת למספר לייקים להגדיר את הערך שלי.
איך עושים את זה?
מצאתי דרכים אחרות למדוד את ההצלחה שלי. התחלתי להתמקד בתגובות האישיות שקיבלתי, בשיחות שהפוסט עורר, בעובדה שהצלחתי לעזור לכמה אנשים להרגיש פחות לבד.
הגבולות הם המפתח (והם גם בסדר)
אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי הוא להציב גבולות. גבולות זמן, גבולות תוכן, גבולות אנרגיה.
התחלתי להגביל את הזמן שאני מבלה ברשתות החברתיות. התקנתי אפליקציות שעוקבות אחרי השימוש שלי, והייתי המומה לגלות כמה זמן אני מבזבזת שם.
התחלתי גם לסנן את התוכן שאני צורכת. הפסקתי לעקוב אחרי אנשים שגורמים לי להרגיש רע עם עצמי, והתחלתי לעקוב אחרי אנשים שמעוררים בי השראה.
אבל הכי חשוב – למדתי להגיד לא. לא להזמנות לאירועים שאני לא רוצה ללכת אליהם, לא לתגובות שמזמינות ויכוחים, לא לפוסטים שמנסים למכור לי משהו שאני לא צריכה.
איך עושים את זה בלי להרגיש אשמה?
זוכרים את אותו פוסט על חרדה חברתית שקיבל מעט לייקים? קיבלתי עליו תגובה אחת שאני אזכור לנצח: "תודה. בזכותך, אני מרגישה פחות לבד."
זה שווה יותר מכל הלייקים בעולם.
בואו נדבר על זה
אני יודעת שזה לא פשוט. אני יודעת שהדרך לשחרור מהאחיזה של הרשתות החברתיות היא ארוכה ומפותלת. אבל אני מאמינה שזה אפשרי.
אז מה אתן חושבות? איזה טיפים עזרו לכן? ואילו שאלות עדיין מטרידות אתכן? אני כאן, מקשיבה, ומוכנה להמשיך את השיחה. כי ביחד, אנחנו יכולות למצוא את הדרך לשחרר את האחיזה ולהחזיר לעצמנו את החיים.
