היי, אני נעמה. ויש לי וידוי: פעם הייתי אלופת העולם בבזבוז זמן. גלילה אינסופית, משימות שנדחות לרגע האחרון, ובעיקר – תחושה מתמדת שאני אף פעם לא מספיקה כלום. מוכר למישהי?
אבל אז קרה משהו. התחלתי לשים לב להרגלים הקטנים, ה"בלתי מזיקים" האלה, שסוחטים לי את האנרגיה והזמן. והחלטתי לעשות משהו בנידון. לא מהפכה, לא שינוי קיצוני. רק שינויים קטנים. כאלה שאפשר באמת להתמיד בהם.
אז מה גיליתי במסע הזה? בואו נצלול פנימה.
ה"שנייה הזו" שעולה לי בשעות
תחשבו על זה רגע: כמה פעמים ביום אתן "רק בודקות משהו קטן" בטלפון? מייל, אינסטגרם, וואטסאפ. שנייה אחת, נכון? אבל השנייה הזו, כמו טיפות קטנות שממלאות כוס, הופכת לנחל ששוטף את היום שלנו.
אני זוכרת שקראתי פעם מחקר מעניין ב-Harvard Business Review שאומר שאנשים בודקים את הטלפון שלהם בממוצע כל 12 דקות. וואו! זה המון! (קישור למחקר בנושא שימוש יתר בטלפון: [הוסף קישור רלוונטי כאן]).
אז מה עושים? אני התחלתי בצעדים קטנים:
- "שעות שקטות" לטלפון: שעה בבוקר, שעה בערב, הטלפון בצד. בלי תירוצים. זה היה קשה בהתחלה, כן, אבל התגמול – שקט נפשי אמיתי – היה שווה את זה.
- הודעות קופצות – ביי ביי: כיביתי את כל ההודעות הקופצות. זה כמו לכבות רעש רקע מעצבן. פתאום אפשר להתרכז במה שחשוב באמת.
- "מגירת פיתויים": אם אני חייבת להיות ליד הטלפון (למשל, מחכה לשיחה חשובה), אני שמה אותו במגירה. ככה הוא לא מפתה אותי להציץ כל שתי דקות.
זה אולי נשמע פשוט, אבל ההשפעה מצטברת. פתאום יש לי זמן לקרוא ספר, לדבר עם המשפחה, או סתם… לנשום.
"אבל אני חייבת לבדוק מה קורה!" – האם באמת?
אני יודעת, קשה לוותר על הפיד. התרגלנו להרגיש שאנחנו חייבים להיות מעודכנים כל הזמן. אבל האמת היא, שרוב הדברים החשובים באמת מגיעים אלינו גם ככה. ואת השאר… אפשר פשוט לוותר עליהם.
זוכרת פעם שהייתי תקועה בפקק תנועה מטורף, ופשוט גללתי את הפיד בלי הפסקה? הרגשתי שאני חייבת לדעת מה קורה בעולם. אבל בסוף, כל מה שהרווחתי זה תסכול ועוד כאב ראש. מאז, אני מנסה לנצל את הזמן הזה למשהו יותר מועיל – להאזין לפודקאסט מעניין, להתקשר לחברה טובה, או סתם להקשיב למוזיקה שאני אוהבת.
ה"חמש דקות" שהורסות את כל היום
עוד הרגל קטן ומרגיז: לדחות משימות קטנות ל"עוד חמש דקות". לשלוח את המייל הזה, לסדר את השולחן, להרים את הכביסה מהרצפה. זה נשמע כמו דברים קטנים, אבל הם מצטברים למפלצת ענקית של דברים לא גמורים שמרחפים מעל הראש שלנו.
אז מה עושים? אני התחלתי להשתמש ב"חוק שתי הדקות": אם משימה לוקחת פחות משתי דקות, אני עושה אותה מיד. בלי לחשוב פעמיים. זה מדהים כמה דברים אפשר להספיק בשתי דקות! (ג'יימס קליר, בספרו "הרגלים אטומיים", מדבר על הרעיון הזה בהרחבה. מומלץ לקרוא! – [הוסף קישור לספר כאן]).
פתאום, הבית שלי יותר מסודר, תיבת המייל שלי פחות עמוסה, ואני… יותר רגועה.
ומה למדתי מכל זה?
הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שהשינוי האמיתי מתחיל מבפנים. זה לא מספיק רק ליישם טכניקות או כלים חיצוניים. צריך גם לשנות את הגישה שלנו לזמן. להבין שהוא משאב יקר, ושמגיע לנו לנצל אותו לדברים שבאמת חשובים לנו.
ואני יודעת, זה לא קל. אני עדיין נאבקת לפעמים עם הפיתוי לבזבז זמן. אבל אני זוכרת לעצמי למה התחלתי את המסע הזה. אני רוצה לחיות חיים מלאים יותר, משמעותיים יותר, ולא לתת לטכנולוגיה או להרגלים רעים לשלוט בי.
אז מה אתן אומרות? מוכנות לנסות? אשמח לשמוע מה עובד בשבילכן, ומה לא. בואו נלמד אחת מהשנייה, ונעזור אחת לשנייה לנצל את הזמן שלנו בצורה הטובה ביותר. כי בסופו של דבר, הזמן הוא הדבר הכי יקר שיש לנו. בואו לא ניתן לו לברוח לנו מבין האצבעות.
