אני חייבת להתוודות – פעם הייתי אלופת העולם בהבטחות לעצמי. "מחר אני מתחילה דיאטה!", "החל ממחר אני קמה ב-6 בבוקר!", "מחר אני סוף סוף מסדרת את הארון!". ניחשתם נכון, "מחר" הזה אף פעם לא הגיע. ואז הבנתי משהו: כוח רצון זה כמו סוללה של טלפון – הוא מתרוקן.
האמת? זה התסכול הזה, הבלתי נגמר, שמירמר אותי. למה אני לא מצליחה להתמיד? למה אני תמיד נופלת? ואז נתקלתי במחקר על הרגלים. מחקר ששינה לי את כל התפיסה. רגע, אתם בטח חושבים עכשיו "אה, עוד מחקר שמסביר דברים שאנחנו כבר יודעים...". תאמינו לי, גם אני חשבתי ככה. אבל חכו, זה הולך להיות שונה.
מה גיליתי? שהמוח שלנו אוהב קיצורי דרך.
הוא מעדיף לעשות דברים אוטומטית, בלי לחשוב יותר מדי. הרגל הוא בדיוק זה – פעולה אוטומטית. אז במקום להילחם בטבע שלנו, למה שלא נשתמש בו לטובתנו?
זה כמו שלומדים לנהוג – בהתחלה הכל מסובך, צריך לחשוב על כל דבר. אבל אחרי כמה זמן, אתם נוהגים בלי לחשוב בכלל, נכון?
בניית הרגל היא לא רק עניין של משמעת עצמית, זה עניין של עיצוב הסביבה שלנו.
המחקר של צ'ארלס דוהיג, שכתב את "כוחו של הרגל", הראה לי את זה בצורה הכי ברורה שיש. הוא דיבר על "לולאת ההרגל" – רמז, שגרה, ותגמול. זה נשמע קצת כמו אילוף כלבים, אבל זה עובד! (ואני אומרת את זה כחובבת חתולים מושבעת!).
אבל רגע, זה לא כל כך פשוט.
אני זוכרת שניסיתי לבנות לעצמי הרגל של ריצה בבוקר. קניתי בגדי ספורט חדשים, הורדתי אפליקציה עם מוזיקה מעוררת, אבל עדיין התקשיתי לקום. מה עשיתי לא נכון?
הטעות שלי הייתה שהפכתי את זה למסובך מדי.
הייתי צריכה להתחיל בקטן. במקום לרוץ חצי שעה, הייתי צריכה להתחיל בחמש דקות. זה נשמע מגוחך, נכון? אבל זה עובד! כי כשזה קל, אין תירוצים.
אבל מה עם הימים האלה שאני פשוט לא מסוגלת? שאני עייפה, מתוסכלת, וכל מה שאני רוצה זה לשבת על הספה עם נטפליקס?
פה נכנסת לתמונה ג'יימס קליר, מחבר הספר "הרגל אטומי". הוא מדבר על "ארבעת חוקי שינוי ההתנהגות". אחד מהם הוא "להפוך את זה למושך".
למה זה אומר בפועל? לחבר את ההרגל החדש למשהו שאנחנו כבר אוהבים.
אז במקום להרגיש שאני "מוותרת" על נטפליקס, אני יכולה לראות פרק אחד רק אחרי שאני עושה את הריצה הקצרה שלי. זה פשוט, אבל זה גאוני!
עכשיו, בואו נדבר על כישלונות. כי הם יקרו. זה חלק מהתהליך. אני זוכרת תקופה שבה ניסיתי להפסיק לאכול מתוק. זה נגמר בזה שאכלתי חצי עוגה שוקולד בשתיים בלילה. מביך, אני יודעת.
אבל מה למדתי מזה? שלא צריך להיות קיצוניים. להפסיק הכל בבת אחת זה מתכון לאסון. עדיף להפחית בהדרגה. להחליף את העוגה בעוגייה אחת. או אפילו סתם פרי.
הכי חשוב זה להיות סבלניים עם עצמנו.
זה מסע, לא מרוץ. זה לא קורה בן לילה. כמו שאומרים, "רומא לא נבנתה ביום אחד".
ואני יודעת, קל להגיד את כל זה. אבל מה עם החיים האמיתיים? מה עם הלחץ בעבודה, הילדים, המשפחה, כל הדברים שמפריעים לנו להתמיד?
פה אני רוצה לחלוק איתכם תובנה שקיבלתי ממקור קצת לא צפוי – סרטון טיקטוק על ניהול זמן. כן, אני יודעת, זה נשמע קצת שטחי. אבל הבחורה הזאת אמרה משהו שמאוד נגע בי: "אל תנסו לעשות הכל. תבחרו מה הכי חשוב לכם ותתמקדו בזה".
הפואנטה היא לא לעשות הכל, אלא לעשות את מה שחשוב לנו.
ולסיכום, כי אני לא רוצה לחפור לכם יותר מדי (אבל אני באמת יכולה לדבר על זה שעות!), בניית הרגלים זה לא קסם. זה עבודה קשה, אבל זה שווה את זה.
אז מה ההרגל הקטן שאתם הולכים להתחיל לבנות היום? אני באמת רוצה לשמוע! שתפו אותי בתגובות. ואם נכשלתם? לא נורא. קומו, נקו אבק, ותנסו שוב.
