אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. שעה שלוש לפנות בוקר, אני בוהה בתקרה, מותשת אבל ערה לגמרי, ושואלת את עצמי – איך זה יכול להיות? איך אחרי כל כך הרבה עצות, שיטות, ואפליקציות, אני עדיין כאן, במקום הזה, נלחמת בשינה?
האמת? הייתי בטוחה שאני עושה הכל נכון. שמונה שעות שינה (בערך), בלי קפה אחרי הצהריים, מדיטציה לפני השינה – הכל לפי הספר. אבל משהו פשוט לא הסתדר. הרגשתי כמו שחקנית בהצגה, שמקפידה על התלבושת והטקסט, אבל לא מצליחה באמת להיכנס לדמות.
ואז, יום אחד, נתקלתי במחקר קטן על הקשר בין חרדה ושינה (משהו שכולנו מכירים מקרוב, לא?). אבל הפעם, זה לא היה עוד מאמר יבש. זה היה מחקר שדיבר על איך החרדה שלנו, גם זו שאנחנו לא מודעים אליה, יכולה להשתלט על הלילות שלנו ולגרום לנו להרגיש חסרי אונים. (מקור: American Psychological Association, מחקרים על חרדה ושינה).
זה היה רגע ה-"אאוריקה" שלי. הבנתי שהבעיה היא לא רק במה שאני עושה לפני השינה, אלא במה שקורה בתוכי.
אז, מה למדתי במסע הזה אל השינה הטובה? ובכן, הרבה יותר ממה שחשבתי.
השינה היא לא נוסחה, היא מערכת יחסים.
אני יודעת, זה נשמע קצת קיטשי, אבל תחשבו על זה רגע. אנחנו מתייחסים לשינה כמו למשימה – להספיק לישון X שעות, לעמוד ביעדים, אחרת... אחרת אנחנו נהיה עצבניים ומותשים למחרת. אבל מה אם במקום לנסות "לכבוש" את השינה, ננסה ליצור איתה קשר יותר טוב?
רגע, אני מנסה להבין...אז מה זה אומר בפועל?
שאלה מצוינת! זה אומר להתחיל להקשיב לגוף שלנו. להתחיל לשים לב למה באמת גורם לנו להרגיש רגועים, נינוחים ובטוחים. לפעמים זה אומר לוותר על המדיטציה המאולצת ולשים מוזיקה שאנחנו אוהבים. לפעמים זה אומר לדבר עם חברה טובה במקום לבהות במסכים. ולפעמים, זה אומר פשוט להודות שאנחנו לא מצליחים להירדם, ולקום לעשות משהו שנעים לנו, במקום להתייסר במיטה.
אני יודעת, זה נשמע קצת אנטי-מדעי. אבל תאמינו לי, ניסיתי הכל. אפילו פעם אחת שתיתי תה ולריאן (טעות מרה, בטעם וגם בתוצאה). (מקור: Mayo Clinic, מידע על צמחי מרפא ושינה).
הפרפקציוניזם הורג (גם את השינה)
כמה פעמים קרה לכם שהתחלתם לחשוב על כל הדברים שלא הספקתם לעשות, בדיוק ברגע שנכנסתם למיטה? מוכר, נכון? אנחנו חיים בעולם שמעודד אותנו להיות הכי טובים, הכי יעילים, הכי הכל. אבל האמת היא שהפרפקציוניזם הזה הוא רעל לשינה. הוא גורם לנו להרגיש שאנחנו תמיד צריכים לעשות יותר, שהוא אף פעם לא מספיק.
ואז, מה קורה? אנחנו נכנסים למיטה עם רשימת מטלות אינסופית בראש, ומתפלאים למה אנחנו לא מצליחים להירדם.
אז מה עושים? איך משחררים את הפרפקציוניזם הזה?
התשובה, כמו תמיד, היא לא פשוטה. אבל מה שעזר לי היה להתחיל לתרגל חמלה עצמית. להזכיר לעצמי שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה, וזה בסדר גמור אם אני לא מספיקה הכל.
אולי זה ישמע לכם מוזר, אבל התחלתי ממש לדבר אל עצמי לפני השינה. להגיד לעצמי שאני גאה במה שהספקתי, ושאני סומכת על עצמי שאני אטפל בכל מה שצריך מחר. כן, קצת כמו לדבר עם ילד קטן. אבל תאמינו לי, זה עובד.
אז מה למדתי? שהשינה היא לא רק עניין של שעות ומספרים. היא עניין של הקשבה, של חמלה, ושל קבלה עצמית. היא עניין של מערכת יחסים. ואם נדע לטפח את המערכת יחסים הזו, אני מבטיחה לכם, הלילות שלנו יהיו הרבה יותר רגועים ושלווים.
ומה איתכם? מה הסיפור שלכם עם השינה? אשמח לשמוע בתגובות! אולי יחד נמצא עוד כמה סודות קטנים ללילות רגועים יותר.
