היי, אני נעמה, וגם לי יש מוח עמוס. האמת? לפעמים נדמה לי שהוא יותר עמוס מחדר ילדים אחרי יום הולדת. בין אימיילים, פגישות, משימות אינסופיות וניסיון לשמור על איזושהי שפיות, הזיכרון שלי החליט שהוא יוצא לפנסיה מוקדמת.
אבל אז הבנתי משהו – הבעיה היא לא בזיכרון עצמו, אלא בדרך שבה אנחנו משתמשים בו. או יותר נכון, מתעללים בו. כולנו.
המאמר הזה הוא לא עוד רשימה של טכניקות זיכרון. הוא מסע. מסע להבנה איך המוח שלנו באמת עובד, איך אנחנו יכולים לעבוד איתו ולא נגדו, ואיך אפשר לשחרר קצת מקום בראש לדברים שבאמת חשובים.
אז קחו נשימה עמוקה, תכינו לעצמכן כוס תה (או כוס יין, אני לא שופטת), ובואו נצא לדרך.
הטעות הקריטית שעשיתי עם הזיכרון שלי (ושרובנו עושים)
תמיד חשבתי שזיכרון טוב זה פשוט לשנן יותר. לחזור על החומר שוב ושוב עד שהוא "יידבק" למוח. שיטת ה"חרישה" המסורתית. אבל אז קראתי את הספר "Making It Stick: The Science of Successful Learning" של פיטר בראון, הנרי רודיגר ומארק מקדניאל (מקור מצוין, אגב!). הספר הזה טרף לי את כל הקלפים.
מה שהכי הדהים אותי? ששינון לא רק שלא יעיל, הוא אפילו מזיק. הוא יוצר אשליה של שליטה בחומר, אבל ברגע האמת, הכל מתפוגג.
אז מה כן עובד?
זיכרון כאומנות הסיפור
תחשבו על זה רגע: מה הדבר הכי קל לזכור? סיפור טוב. סיפור עם דמויות, עם רגשות, עם עלילה מפותלת.
המוח שלנו לא אוהב עובדות יבשות. הוא אוהב קישורים, הוא אוהב קשרים. לכן, השיטה הכי טובה לזכור משהו היא להפוך אותו לסיפור.
- שיטת הארמון המנטלי: כאן מתחיל הקסם. דמיינו מקום שאתם מכירים היטב – הבית שלכם, המשרד, אפילו סצנה מסרט אהוב. עכשיו, תמקמו את הפריטים שאתם רוצים לזכור במקומות שונים באותו מקום. אבל הנה הטוויסט: תהפכו אותם למשהו מטורף ובלתי נשכח.
לדוגמה, אם אני צריכה לזכור לקנות חלב, לחם וביצים, אני יכולה לדמיין פרה ענקית יושבת על הספה בסלון שלי, אוכלת טוסטים מלחם ענק, ומטילה ביצים שמתפוצצות על השטיח. כן, זה מוזר. וזה בדיוק העניין.
- קישור אסוציאטיבי: כל פריט מעורר אסוציאציה לפריט הבא, עד שנוצר שרשור של דימויים. לדוגמה, "חלב" מזכיר לי "פרה" שמובילה ל"שדה" שבו יש "חיטה" שממנה עושים "לחם".
- המספרים שלימדו אותי לספור מחדש: גיליתי שאפשר לקודד מספרים לתמונות ויזואליות ואז לחבר אותם לסיפור! מטורף, נכון? זה כמו שפה סודית שרק המוח שלי מבין. זה לקוח משיטת "צורה-מספר" שפיתחתי לעצמי, והיא עובדת פלאים.
רגע, זה לא קצת מטופש?
כן, אולי. אבל היי, תשאלו את עצמכם – מה יותר מטופש? לשכוח משהו חשוב או לדמיין פרה משוגעת בסלון? אני יודעת מה אני בוחרת.
(אגב, האם אי פעם תהיתם למה אנחנו זוכרים חלומות מוזרים יותר מחלומות רגילים? בדיוק מאותה סיבה!)
הסוד הקטן שלי לשחרור עומס מנטלי (שהפסיכולוג שלי שמח לשמוע עליו)
אבל זיכרון טוב הוא לא רק על לזכור יותר. הוא גם על לזכור פחות.
אני יודעת שזה נשמע הפוך על הפוך, אבל תקשיבו לי: אחת הבעיות הכי גדולות שלנו היא שאנחנו מנסים להחזיק הכל בראש. את רשימת הקניות, את הפגישות, את יום ההולדת של אמא, את השם של הספר ההוא שהמלצתם לי עליו.
זה יוצר עומס מנטלי מטורף, שפוגע לא רק בזיכרון, אלא גם ביכולת הריכוז, ביצירתיות ובשלוות הנפש.
אז מה הפתרון?
לפרוק את הכל החוצה: תכתבו הכל. כל דבר שמטריד אתכם, כל דבר שאתם צריכים לזכור. תשתמשו ביומן, באפליקציה, בפנקס קטן – מה שנוח לכם. העיקר שהמידע יהיה בחוץ ולא בפנים*. (ג'וליה קמרון, בספרה "דרך האמן", קוראת לזה "דפי בוקר". מומלץ בחום!)
- לסדר את המידע: ברגע שהמידע בחוץ, אפשר להתחיל לסדר אותו. ליצור קטגוריות, להגדיר סדרי עדיפויות, לתכנן פעולות. זה כמו לפנות את השולחן העמוס ולהתחיל לעבוד בצורה מסודרת.
- לסמוך על המערכת: ברגע שיש לכם מערכת חיצונית לניהול מידע, אתם יכולים לסמוך עליה. אתם לא צריכים לדאוג שתשכחו משהו, כי הכל רשום ומאורגן. זה משחרר המון מקום בראש ומאפשר לכם להתמקד במה שחשוב באמת.
אז מה הלאה?
אני מודה, המסע הזה לשיפור הזיכרון שלי עדיין בעיצומו. אני עדיין שוכחת דברים (לפעמים דברים ממש חשובים!), ואני עדיין מתעצבנת על עצמי כשאני לא מצליחה לזכור שם של מישהו שפגשתי לפני שבוע.
אבל למדתי משהו חשוב: זיכרון טוב הוא לא על להיות מושלם. הוא על להיות סלחני כלפי עצמך, על ללמוד מהטעויות, ועל למצוא את הדרכים שעובדות הכי טוב בשבילך.
אז מה השיטה הכי מוזרה או מצחיקה שאתם משתמשים בה כדי לזכור דברים? אני סקרנית לשמוע!
