היי, כאן נעמה. בואי נדבר רגע על לחץ. כן, אותו מפלצת שמתגנבת לנו לחיים וגורמת לנו להרגיש כאילו אנחנו עומדים להתפוצץ. אני יודעת, כי גם לי יש איתה היסטוריה ארוכה. אבל מה אם אספר לך שיש דרך לנהל את הלחץ הזה במינימום מאמץ? לא עוד רשימות אינסופיות של טיפים, מדיטציות שמרגישות כמו עוד מטלה, או תזונה מושלמת שמייצרת עוד יותר לחץ?
אני זוכרת תקופה שהייתי בטוחה שאם רק אעבוד יותר קשה, אשיג יותר, אתרגל יותר, אשלוט יותר – הלחץ פשוט ייעלם. נו, ניחשתם נכון - זה לא עבד. להפך, זה רק העצים אותו. אני יכולה להגיד בכנות שהרגשתי כמו גלגל אוגרים מטורף.
ואז קרה משהו.
הבנתי שהבעיה היא לא במה שאני עושה, אלא באיך שאני תופסת את הדברים. האם אני רואה את עצמי קורבן חסר אונים של הנסיבות, או שאני בוחרת להיות זו שכותבת את הסיפור?
זה לא קסם, זה שינוי פרספקטיבה.
לפני כמה שנים, קראתי מחקר מדהים על הקשר בין תפיסת לחץ לבריאות. חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד מצאו שאנשים שרואים בלחץ משהו מזיק, באמת חווים יותר תופעות לוואי שליליות. אבל אנשים שראו בלחץ משהו מועיל, למשל, ככוח שמדרבן אותם לפעולה, היו בריאים יותר ואפילו חיו יותר זמן! (מקור: Crum, A. J., Salovey, P., & Achor, S. (2013). Rethinking stress: The role of mind-set in determining the impact of stressful life events. Journal of Personality and Social Psychology, 104(4), 716–731).
אני יודעת, זה נשמע קצת ניו אייג'י, אבל רגע לפני שאת פוסלת את זה, תשאלי את עצמך: מה היה קורה אם היית בוחרת להאמין שהלחץ הוא לא אויב, אלא בעצם חבר שמנסה לעזור לך?
אני לא אומרת שצריך להתחיל לחגוג כל התקף חרדה. אבל מה אם במקום להילחם בלחץ, נתחיל להקשיב לו?
אחת הטכניקות הכי פשוטות (ובאמת הכי אפקטיביות!) שגיליתי היא לשאול את עצמי כשאני מרגישה לחוצה: "מה הדבר הזה מנסה ללמד אותי?"
לפעמים התשובה היא ברורה: "את צריכה לקחת הפסקה". לפעמים היא יותר עמוקה: "את מפחדת מכישלון". וזה בסדר! עצם השאלה פותחת פתח לשינוי.
אל תצפי לתוצאות מידיות.
לפני כמה חודשים, הייתי צריכה להגיש מצגת חשובה בעבודה. הייתי לחוצה ברמות על. כל הגוף כאב לי. במקום להילחם בתחושה הזו, החלטתי פשוט להיות איתה. נשמתי עמוק, הסכמתי להרגיש את הלחץ, ושאלתי את עצמי: "מה זה מנסה להגיד לי?".
התשובה הגיעה די מהר: "את מפחדת לאכזב את הבוס שלך". וואו. זה היה חזק.
ברגע שהבנתי את זה, הלחץ התחיל לרדת. לא נעלם לגמרי, אבל לפחות לא הרגשתי שאני עומדת לקרוס. במקום לברוח מהתחושה, התחלתי לחשוב על הסיבות האמיתיות לפחד שלי. וניסיתי להזכיר לעצמי שהבוס שלי בן אדם, וגם אם אטעה, זה לא סוף העולם.
זה דורש תרגול. אני עדיין נכשלת בזה לפעמים.
אגב, שמעתם פעם על "חוק פרקינסון"? הוא אומר שהעבודה מתרחבת כדי למלא את הזמן שמוקצה לה. כלומר, אם תקציבי לעצמך שבוע למשימה, היא תיקח שבוע. אם תקציבי יומיים, היא תיקח יומיים. אז למה שלא ננסה לנצל את זה לטובתנו?
תחשבי על משימה שמלחיצה אותך. עכשיו, נסי לצמצם את הזמן שאת מקציבה לה בחצי. כן, אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל תני לזה צ'אנס. את תופתעי לגלות כמה מהר את יכולה לעשות דברים כשאין לך זמן לבזבז על חרדות ופרפקציוניזם.
ואם כבר מדברים על פרפקציוניזם... אני רוצה להזכיר לך משהו חשוב: מושלם זה האויב של הטוב. לפעמים עדיף פשוט לעשות משהו, גם אם הוא לא מושלם, מאשר להיתקע בניסיון להגיע לשלמות.
אני יודעת שאני לא פסיכולוגית או גורו רוחני. אני פשוט אישה שלומדת על עצמה כל יום מחדש. ומה שלמדתי עד כה הוא שהלחץ הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. אבל הוא לא חייב לשלוט בנו.
הסוד הוא לא למצוא דרכים להימנע מלחץ, אלא ללמוד איך לחיות איתו בשלום.
אז מה את אומרת? מוכנה לנסות לשנות את הפרספקטיבה שלך?
אני משאירה לך שאלה לסיום: איזה סיפור את בוחרת לספר לעצמך על הלחץ שלך?
