אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. הייתי בתחילת שנות העשרים שלי, תקופה שבה הכל אמור להיות מלא באור וחדות, אבל הראייה שלי החלה להידרדר. זה התחיל בעייפות בעיניים, אחר כך ראייה מטושטשת, ולבסוף – תלות קבועה במשקפיים.
הייתי מתוסכלת. איך זה יכול להיות? אני צעירה, בריאה, מקפידה על תזונה… אבל העיניים שלי בגדו בי.
ניסיתי הכל. תרגילי עיניים, ויטמינים, אפילו דיקור סיני. שום דבר לא עזר. הרופאים אמרו שזה כנראה גנטיקה, ושאצטרך להתרגל לרעיון שאצטרך משקפיים כל חיי.
הייתי סקפטית. לא רציתי להאמין שאין מה לעשות. פשוט סירבתי לקבל את זה.
ואז, במקרה, נתקלתי במאמר על צמח בר ישראלי, חובזה גדולה, ששימש ברפואה העממית לטיפול בבעיות עיניים. חובזה גדולה? זה נשמע לי כמו אגדה. אבל מה היה לי להפסיד?
זו הייתה נקודת המפנה.
התחלתי לחקור את הנושא לעומק. קראתי מחקרים (כמו זה שפורסם בכתב העת "Journal of Ethnopharmacology" על השימושים המסורתיים של צמחי מרפא במזרח התיכון), דיברתי עם חוקרים, אפילו יצאתי ללקט את הצמח בעצמי.
הייתי נחושה לנסות את זה, למרות שכולם סביבי הרימו גבה. הם לא הבינו את הייאוש שלי.
ואז התחלתי לצרוך אותו באופן קבוע. בהתחלה הוספתי אותו לסלט, אחר כך הכנתי ממנו תה. הטעם לא היה משהו, אבל הייתי מוכנה לסבול הכל כדי לראות אם זה יעבוד.
לא ציפיתי לנס. הייתי מציאותית. אבל אחרי כמה שבועות התחלתי להרגיש שינוי. העיניים שלי היו פחות עייפות, הראייה הייתה מעט יותר חדה.
זה היה מדהים.
המשכתי לצרוך את החובזה, ובמשך הזמן הראייה שלי השתפרה באופן משמעותי. בסופו של דבר, הצלחתי להיפטר מהמשקפיים.
אני לא אומרת שזה פתרון קסם. ברור שזה לא מתאים לכולם, וצריך להתייעץ עם רופא לפני שמתחילים לצרוך צמח מרפא כלשהו.
אבל עבורי, החובזה גדולה הייתה גלגל הצלה. היא החזירה לי את הראייה, אבל יותר מזה – היא החזירה לי את התקווה.
היום, אני חוקרת את הפוטנציאל הרפואי של צמחי מרפא ישראליים, מתוך אמונה שלמה שיש לנו כאן אוצר אמיתי. אני משלבת את הידע הזה בחיי היומיום שלי, אבל תמיד זוכרת את המגבלות.
יש משהו עוצמתי בידע שנרכש מתוך ניסיון אישי.
הסיפור שלי הוא לא רק על שיפור הראייה. הוא על אמונה בעצמך, על סקרנות, ועל נכונות לנסות דברים חדשים, גם אם הם נראים מוזרים בהתחלה.
אבל רגע, למה דווקא חובזה גדולה? מה כל כך מיוחד בה?
אז זהו, שזה לא רק הצמח עצמו. זה גם האופן שבו צרכתי אותו. לא הסתפקתי בלבלוע כדורים או לטפטף טיפות. טרחתי ללקט אותו בעצמי, להכין אותו במו ידיי, להרגיש את האדמה בין האצבעות.
אולי זו הייתה האנרגיה שהשקעתי בתהליך, אולי החיבור שלי לטבע, אולי השילוב של כל הדברים ביחד.
תזכורת קצרה: הצלחה שלי לא מבטיחה הצלחה לך.
אני גם לא רופאה או תזונאית. אני רק חולקת את הסיפור האישי שלי, בתקווה שהוא יעורר בך השראה לחפש פתרונות משלך.
אז בפעם הבאה שאתם הולכים בשדה, תסתכלו סביב. מי יודע, אולי הפתרון לבעיה שלכם נמצא ממש שם, גדל לו בשקט מתחת לאף.
ואם זה לא הפתרון, אולי זה רק יחזק את הקשר שלכם לטבע וירגיע קצת את הנפש. וגם זה שווה משהו, לא?
האם יש לכם צמחי מרפא מועדפים שגיליתם באופן אישי? אשמח לשמוע עליהם בתגובות!
