האמת? תמיד זלזלתי בכל המעקב הזה אחרי נתונים. צעדים, קלוריות, דופק… נשמע כמו משהו שאנשים אובססיביים עושים. אבל אז, באמצע תקופה לחוצה במיוחד בעבודה, שמתי לב למשהו מוזר.
השעון החכם שלי, שעד אז שימש בעיקר כתזכורת לפגישות, התחיל להקפיץ התראות על דופק מנוחה גבוה. גבוה? אני? דופק מנוחה שלי תמיד היה נמוך יחסית. מה קורה פה?
ההתחלה הייתה סקפטית. בטח איזה באג בשעון. אבל ההתראות המשיכו להגיע. והאמת? התחלתי להרגיש את זה. דפיקות לב מואצות גם במנוחה, תחושת מתח תמידית.
הבנתי שאני צריכה להתייחס לזה ברצינות. אבל מה עושים עם דופק מנוחה גבוה? התחלתי לחפור. קראתי מחקרים (מקור כמו זה של Mayo Clinic על חשיבות דופק מנוחה תקין), בלוגים, פוסטים ברשתות חברתיות. גיליתי עולם שלם של אנשים שאובססיביים לנתונים הפיזיולוגיים שלהם. אבל בין כל הנתונים היבשים, חיפשתי את החיבור האנושי, את הסיפור שמאחורי המספרים.
דופק מנוחה גבוה הוא לא רק מספר. הוא סימן.
אז צללתי פנימה.
מה זה בכלל דופק מנוחה ומה הוא אומר עלינו?
דופק מנוחה הוא מספר הפעימות של הלב בדקה בזמן שאנחנו רגועים לחלוטין. ערך תקין נחשב בדרך כלל בין 60 ל-100 פעימות בדקה (BPM). אבל האמת היא, שטווח הנורמה הוא רחב ותלוי בהרבה גורמים אישיים: גיל, רמת כושר, גנטיקה… (ואפילו, כפי שגיליתי, מצב רוח).
מה שאותי הדאיג זה לא המספר עצמו, אלא העלייה הפתאומית. משהו השתנה. מה?
צלילה עמוקה: האם אנחנו מקשיבים לגוף שלנו?
התחלתי לעקוב אחרי הדופק שלי באופן קבוע. בבוקר, לפני שאני קמה מהמיטה. במהלך היום, כשאני מרגישה לחוצה. לפני השינה.
מהר מאוד הבנתי שהדופק שלי מגיב בצורה חריפה לסטרס. פגישות חשובות, דד-ליינים בעבודה, אפילו שיחה טלפונית מורטת עצבים – הכל השפיע. אבל מה שהכי הפתיע אותי היה הקשר בין הדופק שלי לבין... האינסטגרם.
כן, קראתם נכון. גלילה תמימה באינסטגרם לפני השינה העלתה לי את הדופק. אני לא צוחקת. מצאתי את עצמי משווה את החיים שלי לחיים המושלמים לכאורה של אחרים, וזה יצר אצלי חרדה.
השוואה היא גנבת השמחה – וגם של דופק המנוחה התקין.
ניסיתי להילחם בזה. אבל כמו שאומרים, מה שלא הורג מחשל. אז פשוט הורדתי את האינסטגרם מהטלפון. נשמע דרמטי? אולי. אבל זה עבד.
הפתרון המפתיע: לא תמיד צריך תרופות פלא
אז מה עשיתי? שיניתי הרגלים. התחלתי לעשות מדיטציה (אפליקציית Headspace עזרה לי להתחיל), הקפדתי על שינה טובה (למרות שלא תמיד הצלחתי), והכי חשוב – למדתי להגיד "לא". כן, אני יודעת, קלישאתי. אבל זה שינה לי את החיים.
הבנתי שלפעמים, הפתרון הוא לא איזה טריק מתוחכם או תוסף תזונה סודי, אלא פשוט להקשיב לגוף שלי ולתת לו את מה שהוא צריך.
אבל האם זה הספיק? לא תמיד. היו ימים שהדופק עדיין היה גבוה, למרות כל המאמצים שלי. ואז הבנתי עוד משהו.
המגבלות של המעקב: מה המספרים לא מספרים לנו
השעון שלי נתן לי נתונים, אבל הוא לא ידע מה קורה לי בראש. הוא לא ידע שאני מרגישה בודדה, או שאני מתגעגעת למשפחה שלי, או שאני סתם עצובה בלי סיבה מיוחדת.
נתונים הם כלי, לא תשובה.
הבנתי שאני צריכה לשלב את המעקב אחרי הדופק עם טיפול פסיכולוגי. לא כי הייתי "חולה", אלא כי רציתי להבין את עצמי יותר טוב. רציתי להבין את הקשר בין הגוף לנפש, בין הדופק לרגשות.
זה היה המסע האמיתי.
מה הלאה? המסע רק התחיל
אני עדיין עוקבת אחרי הדופק שלי. אבל היום, אני מסתכלת על המספרים בצורה אחרת. הם לא אויב, הם חברים. הם מספרים לי משהו על עצמי, הם נותנים לי רמזים.
ואם הדופק עולה? אני לא נכנסת לפאניקה. אני עוצרת, נושמת עמוק, שואלת את עצמי מה קורה לי בתוך הלב.
האם מצאתי את הפתרון האולטימטיבי? ממש לא. אני עדיין לומדת, אני עדיין טועה, אני עדיין מתרגשת.
אבל למדתי דבר אחד חשוב: להקשיב לעצמי.
ומה איתך? האם גם את עוקבת אחרי הדופק שלך? מה המספרים מספרים לך? אני ממש סקרנית לשמוע.
