אוקיי, תקשיבו רגע. אני חייבת לשתף אתכם במשהו. במשך שנים הייתי משוכנעת שמיינדפולנס זה סוג של תרופת פלא לכל בעיה – חרדה, סטרס, נדודי שינה. הדבר הזה שאנשים עושים בעיניים עצומות עם מוזיקה מרגיעה ברקע. נו, אתם יודעים.
אבל אז, אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות כושלים, הבנתי משהו חשוב. מיינדפולנס זה לא לברוח מהמציאות, אלא ללמוד להיות נוכחים איתה. וזה הבדל עצום.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי מדיטציה אמיתית. ישבתי על הרצפה, ניסיתי לנקות את הראש, והמוח שלי פשוט לא הפסיק לרוץ. דאגות, מחשבות, רשימת קניות… פשוט סירב לשתף פעולה. הייתי כל כך מתוסכלת! חשבתי לעצמי, "טוב, כנראה שמיינדפולנס זה לא בשבילי".
אבל אז קראתי מאמר מעניין על ההיבטים הנוירולוגיים של מיינדפולנס. מחקר שפורסם ב- Frontiers in Psychology (Tang et al., 2015) הראה שמיינדפולנס משפיע על אזורים במוח שאחראים על ויסות רגשי וריכוז. זה גרם לי לחשוב – אולי אני פשוט עושה את זה לא נכון?
אולי הבעיה היא לא בי, אלא בציפייה שלי?
ואז הבנתי – המטרה היא לא להעלים את המחשבות, אלא לצפות בהן חולפות, כמו עננים בשמיים. להכיר בכך שהן שם, אבל לא להיאחז בהן.
מיינדפולנס בעולם האמיתי: לא רק מדיטציה
אבל רגע, למה אני מספרת לכם את כל זה? כי גיליתי שמיינדפולנס זה הרבה יותר מסתם מדיטציה. זה גישה לחיים.
תחשבו על זה: כמה פעמים אתם עושים דברים על אוטומט? אוכלים מול הטלוויזיה בלי לשים לב לטעם, גוללים באינסטגרם בלי להקדיש מחשבה אמיתית למה שאתם רואים. מיינדפולנס זה להפסיק את המרוץ הזה ולחזור להווה.
לדוגמה, התחלתי לתרגל "אכילה מודעת". זה אומר שאני מתרכזת בטעם, בריח, במרקם של האוכל. זה נשמע קצת מטופש, אבל זה באמת משנה את החוויה. פתאום אני שמה לב לדברים שלא שמתי לב אליהם קודם.
זה לא רק מה שאוכלים, אלא איך אוכלים.
אני מודה, זה לא תמיד קל. לפעמים הראש שלי מתחיל לנדוד, ואני צריכה להזכיר לעצמי לחזור להווה. אבל עם הזמן, זה הופך להיות יותר טבעי.
מיינדפולנס ואהבה עצמית: קשר שלא מדברים עליו
אבל הנה עוד משהו שאף אחד לא מספר לכם על מיינדפולנס: הוא קשור קשר הדוק לאהבה עצמית.
תחשבו על זה: איך אפשר לאהוב את עצמכם אם אתם כל הזמן שופטים את עצמכם? מיינדפולנס עוזר לכם להפסיק את השיפוטיות הזו. הוא מלמד אתכם לקבל את עצמכם כמו שאתם, עם כל הפגמים והחולשות.
לדוגמה, אני פרפקציוניסטית מושבעת. אני תמיד שואפת להיות הכי טובה בכל מה שאני עושה. אבל לפעמים, זה פשוט בלתי אפשרי. ומיינדפולנס עוזר לי להבין את זה. הוא מזכיר לי שאני בן אדם, וזה בסדר לעשות טעויות.
קבלה עצמית היא לא תירוץ לחוסר מעש, אלא בסיס לצמיחה אמיתית.
קראתי לאחרונה מחקר מעניין שפורסם בכתב העת Mindfulness (Brown & Ryan, 2003) שמצא קשר ישיר בין תרגול מיינדפולנס לבין רמות גבוהות יותר של חמלה עצמית. זה חיזק אצלי את ההבנה שמיינדפולנס הוא לא רק כלי להפחתת סטרס, אלא גם כלי לטיפוח יחסים טובים יותר עם עצמנו.
אז מה עושים מכאן?
אז מה אני מציעה לכם? אל תצפו לנסים. מיינדפולנס זה לא כדור קסם. זה תהליך.
תתחילו בקטן. נסו למצוא כמה דקות ביום כדי לשבת בשקט ולהתרכז בנשימה. תנסו לאכול ארוחה אחת בשבוע בלי הסחות דעת. תשימו לב לתחושות הגוף שלכם במהלך היום.
והכי חשוב: תהיו סבלניים עם עצמכם. זה בסדר אם אתם לא מצליחים בהתחלה. זה בסדר אם אתם מרגישים מתוסכלים. פשוט תמשיכו לנסות.
אני עדיין לומדת. עדיין מתקשה לפעמים. אבל אני יכולה להגיד בוודאות שמיינדפולנס שינה את החיים שלי לטובה. הוא עזר לי להיות יותר נוכחת, יותר רגועה, ויותר אוהבת כלפי עצמי.
ואולי, רק אולי, הוא יכול לעשות את אותו הדבר גם בשבילכם.
אז… מה דעתכם? מוכנים לנסות? אשמח לשמוע את החוויות שלכם בתגובות!
