האמת? אני עדיין קצת מתביישת לספר על זה. זה היה לפני כמה שנים, בתחילת הדרך שלי בעולם צמחי המרפא. הייתי בטוחה שאני יודעת הכל, קראתי כל ספר אפשרי, השתתפתי בכל סדנה. "מומחית", קראתי לעצמי בראש, עם ניצוץ של יהירות בעיניים.
אוי, כמה שטעיתי.
אחת החברות הכי טובות שלי, לירון, סבלה מכאבי מחזור איומים. כאלה שמשביתים אותה ליום שלם, גורמים לה לבחילות וסחרחורות. כמובן שהצעתי מיד פתרון צמחי – תערובת מיוחדת שהכנתי מצמחים מרגיעים, אנטי-דלקתיים ומכווצים. הייתי בטוחה שאני מצילה אותה.
אבל במקום להקל, התערובת גרמה לה לתופעות לוואי נוראיות. בחילות חריפות יותר, כאבי בטן שלא היו לה קודם, ובעיקר – תחושת אשמה נוראית. "אולי זה רק אני," היא אמרה לי בחיוך חיוור, אבל ידעתי שזה לא נכון.
באותו רגע, משהו בי נשבר.
זו לא הייתה רק הכישלון המקצועי. זה היה האמון של לירון בי, והדרך שבה פגעתי בו. הרגשתי כמו שרלטנית, מתחזה. תהיתי אם כל הידע שלי שווה משהו. האם בכלל יש לי מקום בעולם הזה?
זה היה רגע קשה. מאוד קשה. אבל גם רגע מכונן.
הטעות הקריטית הייתה חוסר ההקשבה האמיתית. הייתי כל כך עסוקה בידע שלי, במרכיבים, בפורמולות, ששכחתי להקשיב באמת ללירון. לא שאלתי מספיק שאלות על הגוף שלה, על ההיסטוריה הרפואית שלה, על התחושות שלה. התייחסתי אליה כמו אל "מטופלת" ולא כמו אל חברה, אל אישה שלמה עם צרכים ייחודיים.
מאז, הגישה שלי השתנתה מקצה לקצה. הבנתי שידע הוא רק חלק קטן מהתמונה. החלק החשוב באמת הוא הקשר האנושי, ההקשבה, האמפתיה. הבנתי שצמחי מרפא הם לא תרופת פלא, אלא כלי עזר עדין שצריך להשתמש בו בחוכמה ובזהירות.
מאמר שפורסם בכתב העת Journal of Alternative and Complementary Medicine (Ernst, E. (2002). The risk-benefit profile of commonly used herbal therapies: Ginkgo, St. John's Wort, Ginseng, Echinacea, Saw Palmetto, and Kava.) מדגיש את החשיבות של הערכה מקיפה של הסיכונים והיתרונות של צמחי מרפא, במיוחד בשילוב עם תרופות קונבנציונליות. זו נקודה קריטית שלא לקחתי בחשבון מספיק אז.
התחלתי לשאול את עצמי שאלות אחרות: מה הסיפור האמיתי של האדם שמולי? מה הגוף שלו מנסה לספר לי? מה הפחדים והתקוות שלו?
האם אנחנו באמת מקשיבים לגוף שלנו, או שאנחנו רק מנסים להשתיק אותו?
למדתי גם להעריך את כוחה של אינטואיציה. לפעמים, הידע הכי חשוב לא נמצא בספרים, אלא בתחושת הבטן שלנו. למדתי לסמוך על האינטואיציה שלי, אבל גם לבדוק אותה, לאמת אותה, ולהיות מוכנה להודות בטעות.
זה אולי ישמע מוזר, אבל התחלתי לקבל השראה ממקורות לא שגרתיים. למשל, מהפילוסופיה הטיבטית. הבודהיזם מלמד אותנו על ארעיות, על חוסר וודאות, ועל החשיבות של קבלה עצמית. הבנתי שגם בצמחי מרפא, אין פתרונות קסם. אין תרופה אחת שתתאים לכולם. כל אדם הוא עולם ומלואו, וצריך להתייחס אליו בכבוד ובאהבה.
פעם, חשבתי ש"מומחית" זה מי שיודע הכי הרבה. היום, אני יודעת ש"מומחית" זה מי שמקשיב הכי טוב.
וגם מי שלא מפחד להודות בטעויות שלו.
האם אנחנו מפחדים יותר מהכישלון או מהלמידה?
אני עדיין לומדת, כל יום. לפעמים אני עדיין טועה. אבל היום, אני עושה את זה ממקום אחר – ממקום של ענווה, של הקשבה, של אהבה. ואני מאמינה, בכל ליבי, שזה מה שעושה את ההבדל.
התגובה של לירון? לקח זמן, אבל היא סלחה לי. והכי חשוב – היא לימדה אותי שיעור חשוב על חמלה ועל סליחה עצמית. עכשיו, היא אפילו באה אלי להתייעץ לפעמים. זה מראה לי שאמון אפשר לשקם, גם אחרי טעויות.
האם גם אתן חוויתן טעות שהפכה אתכן לטובות יותר? אשמח לשמוע בתגובות. אולי נלמד משהו אחת מהשנייה.
