אוקיי, בואו נדבר על צום סירוגין. לא, לא עוד מאמר יבש על איך זה עוזר לירידה במשקל. אני רוצה לספר לכם על החודש האחרון שלי – חודש שלם שבו ניסיתי את הדבר הזה, ואני חייבת להודות, יצאתי ממנו קצת אחרת.
תמיד הייתי סקפטית. כל הדיבורים האלה על "חלונות אכילה" ו"אוטופגיה" נשמעו לי קצת כמו עוד טרנד בריאותי חולף. אני אוהבת לאכול, מה לעשות? הרעיון של להגביל את עצמי גרם לי להתכווץ. אבל אז, קראתי מחקר מעניין על הקשר בין צום סירוגין לשיפור תפקוד קוגניטיבי. אני, בתור מישהי שתמיד מחפשת דרכים לשפר את הריכוז והזיכרון, חשבתי לעצמי – "אוקיי, נעמה, אולי שווה לנסות".
אז התחלתי.
השבוע הראשון: הלם קרב?
השבוע הראשון היה… מאתגר. מאוד מאתגר. בחרתי להתחיל עם חלון אכילה של 8 שעות (16/8), מה שאומר 16 שעות צום. חשבתי שאני אמות מרעב. האמת? לא הייתי רחוקה מזה. העצבנות, החולשה, הכאבי ראש… זה היה כמו גמילה ממשהו! וזה גרם לי לתהות – האם אנחנו בכלל מודעים עד כמה הגוף שלנו מכור לאוכל?
הדבר שהכי הפתיע אותי היה לא הרעב הפיזי, אלא הרעב המנטלי. פתאום, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה אוכל. הפרסומות, הריחות ברחוב, אפילו שיחות עם חברים – הכל סבב סביב אוכל. הבנתי שאוכל הוא לא רק צורך פיזי, אלא גם רגשי וחברתי. וזה היה שיעור חשוב.
השבוע השני: מתחילה לראות את האור
בשבוע השני, הגוף שלי התחיל להסתגל. הרעב כבר לא היה כזה קיצוני, והתחלתי להרגיש קצת יותר אנרגטית. התחלתי לשים לב שאני יותר מרוכזת בעבודה, ושאני פחות נוטה לנשנש בין הארוחות. אבל אז הגיע הסופ"ש… ואיתו גם הפיתויים.
חברים הזמינו אותי למסעדה, ואני מצאתי את עצמי עומדת בפני דילמה: להישאר נאמנה לצום או ליהנות עם החברים? בחרתי באפשרות השנייה. וזה בסדר. למדתי שאפשר להיות גמישה ולא להלקות את עצמי על "כישלונות". הרי אנחנו בני אדם, לא רובוטים.
השבוע השלישי: הגוף מפתיע אותי
בשבוע השלישי, התחילו לקרות דברים מעניינים. שמתי לב שהבגדים שלי קצת יותר משוחררים, ושאני ישנה יותר טוב בלילה. אבל מה שהכי הפתיע אותי היה השינוי במערכת העיכול שלי. תמיד סבלתי מנפיחות ואי נוחות אחרי האוכל, ופתאום… זה נעלם!
קראתי קצת על הנושא, והבנתי שצום סירוגין יכול לעזור לתקן את המיקרוביום במעיים, מה שיכול להוביל לשיפור משמעותי בעיכול. מעניין, לא?
אני חייבת לציין שזה לא היה מושלם. היו לי עדיין ימים קשים, ימים שבהם הרגשתי שאני חייבת לאכול משהו מתוק, ימים שבהם פשוט לא היה לי כוח. אבל למדתי להקשיב לגוף שלי ולתת לו את מה שהוא צריך, גם אם זה אומר לחרוג קצת מהמסגרת.
השבוע הרביעי: תובנות והמשך הדרך
הגענו לשבוע האחרון. אחרי חודש של צום סירוגין, אני יכולה להגיד בביטחון שזה לא קסם. זה לא פתרון קסם לירידה במשקל או לשיפור הבריאות. אבל זה כן כלי שיכול לעזור לנו להיות מודעים יותר לגוף שלנו, להרגלי האכילה שלנו, ולקשר בין האוכל לרגשות שלנו.
גיליתי שצום סירוגין זה לא רק עניין של מתי אוכלים, אלא גם מה אוכלים. בתקופת חלון האכילה הקפדתי יותר על תזונה מאוזנת ועשירה ברכיבים תזונתיים. ההשפעה של זה הייתה עצומה.
אני לא מתכוונת להפסיק עם הצום הסירוגין, אבל אני גם לא מתכוונת להיות קנאית לגבי זה. אני חושבת שהמפתח הוא למצוא איזון שעובד בשבילי, ולהקשיב לגוף שלי. וגם, לא לשכוח ליהנות מהחיים. כי מה הטעם להיות בריאים ומאושרים אם אנחנו לא יכולים ליהנות מארוחה טובה עם חברים?
מקורות השראה:
- מאמר מ-New England Journal of Medicine על היתרונות הבריאותיים של צום סירוגין: https://www.nejm.org/doi/full/10.1056/NEJMra190513 (כן, קראתי את זה בעצמי!).
- הספר "Lifespan" של ד"ר דיוויד סינקלייר – ד"ר סינקלייר חוקר את נושא ההזדקנות ומה אפשר לעשות כדי להאריך את תוחלת החיים הבריאה. הוא מזכיר את הצום הסירוגין כאחת השיטות היעילות ביותר לגרום לתאי הגוף לפעול באופן מיטבי (אל תצפו שאני אכתוב כאן על תוחלת חיים – אבל בהחלט גרם לי לחשוב אחרת על הצום).
אז מה אתכם? ניסיתם פעם צום סירוגין? מה היו החוויות שלכם? אשמח לשמוע! ואם לא, האם הסיפור שלי גרם לכם לחשוב על זה קצת אחרת? אולי אפילו לנסות בעצמכם? שתפו אותי בתגובות!
