אוקיי, אני חייבת להתוודות. לפני כמה שנים, הייתי סקפטית ברמות על לגבי כל דבר שקשור ל"אנרגיה", "גוף רגשי" וכל המושגים האלה. הייתי נעמה הפרקטית, זו שאוהבת נתונים, מחקרים, הוכחות. סדנה על מיפוי הגוף הרגשי? נשמע כמו בזבוז זמן מוחלט. אבל... הייתי מיואשת.
האמת היא שסבלתי מכאבים כרוניים. ניסיתי הכל – פיזיותרפיה, תרופות, דיקור סיני... כלום לא עבד באמת. הרגשתי לכודה בגוף שלי, כאילו משהו חוסם את הריפוי. חברה טובה, נודניקית במידה הנכונה, שכנעה אותי לנסות את הסדנה הזו. "מה יש לך להפסיד?", היא שאלה. צדקה.
אז הלכתי. וזה היה... מוזר. מאוד מוזר. דמיינו קבוצה של אנשים שוכבים על הרצפה, נושמים עמוק, ומנסים "להרגיש" איפה בגוף שלהם נמצאים הכעס, הפחד, השמחה. ניסיתי להתחמק, באמת שניסיתי. אבל המנחה, אישה מקסימה בשם רותי, אמרה משהו שנכנס לי עמוק ללב: "הגוף שלך זוכר הכל. הוא יודע את האמת, גם אם הראש שלך מנסה להסתיר אותה."
בום.
פתאום הבנתי. אני מבלה כל כך הרבה זמן בלנתח, לחשוב, לדאוג – שאני שוכחת פשוט להרגיש. שכחתי איך להקשיב לגוף שלי. והגוף שלי, בתגובה, צעק בכאב.
בסדנה למדנו טכניקות שונות למיפוי הגוף הרגשי. זה התחיל בנשימות עמוקות ומודעות לגוף, ממש כמו מדיטציה, אבל עם דגש על רגשות ספציפיים. רותי הסבירה (תוך כדי שהיא מצטטת מחקרים על הקשר בין מוח לגוף, כן?) שהמוח והגוף שלנו מחוברים באופן הדוק דרך מערכת העצבים. רגשות לא מעובדים יכולים ממש "להיתקע" באיברים מסוימים וליצור חסימות אנרגטיות, או במילים אחרות – כאבים.
התרגיל הראשון היה לזהות את המקומות בגוף שמרגישים "תקועים". אתם יודעים, כמו גוש בגרון כשאתם מנסים להגיד משהו אבל מפחדים, או כאב בכתפיים כשאתם מרגישים עומס ואחריות. בשבילי, זה היה כאב חד בבטן התחתונה, שמעולם לא הצלחתי להבין מאיפה הוא בא.
אבל רגע, איך בכלל מרגישים רגש בגוף? שאלה מצוינת. זה לא קורה בבת אחת. זה תהליך. בהתחלה הרגשתי בעיקר תסכול. "אני לא מרגישה כלום!", מלמלתי לעצמי. אבל רותי עודדה אותנו להיות סבלניים. "פשוט תהיו נוכחים עם הגוף שלכם. תנשמו לתוך הכאב. תשאלו אותו מה הוא רוצה להגיד."
אני יודעת, זה נשמע קצת הזוי. אבל ניסיתי. סגרתי עיניים, נשמתי עמוק, ופשוט התמקדתי בכאב בבטן. לאט לאט, התחילו לעלות תמונות. זיכרונות מילדות. רגעים בהם הרגשתי חסרת אונים, לא מספיק טובה, מושתקת.
הבנתי שהכאב הזה בבטן הוא בעצם פחד. פחד לדבר, פחד להביע את עצמי, פחד לאכזב. שנים של הדחקה רגשית התבטאו בסופו של דבר בכאב פיזי.
מה עשיתי הלאה? זה החלק הכי חשוב. אחרי שזיהיתי את הרגש, למדנו איך לשחרר אותו. זה לא היה קל, זה היה תהליך שלם. רותי לימדה אותנו טכניקות כמו כתיבה אינטואיטיבית, תרגילי נשימה מיוחדים, ואפילו תנועות גוף קלות. (כן, קצת כמו יוגה טיפולית, אבל עם דגש רגשי).
התחלתי לתרגל את הטכניקות האלה כל יום. בהתחלה זה היה קשה, והכאב אפילו התגבר קצת. זה היה כאילו הגוף שלי אומר לי: "היי, סוף סוף את מקשיבה לי! עכשיו אני יכול לשחרר את כל מה שהחזקתי בפנים!"
אבל לאט לאט, הכאב התחיל להירגע. התחלתי להרגיש יותר חופשייה, יותר קלילה. התחלתי לדבר יותר, להביע את עצמי יותר, לא לפחד ממה שאחרים יחשבו. והדבר המדהים ביותר? הבריאות שלי השתפרה פלאים. הכאבים הכרוניים פשוט נעלמו.
אני יודעת, זה נשמע כמו סיפור מהאגדות. אבל זה אמיתי. מיפוי הגוף הרגשי שינה לי את החיים. הוא לימד אותי להקשיב לגוף שלי, להרגיש את הרגשות שלי, ולשחרר את מה שלא משרת אותי יותר.
אז מה למדתי מכל זה? שהגוף שלנו הוא הרבה יותר ממכונה. הוא בית. בית לנשמה שלנו, לרגשות שלנו, לסיפור שלנו. ואם אנחנו רוצים להיות בריאים ומאושרים, אנחנו חייבים ללמוד איך להקשיב לו.
אז מה עכשיו? אני עדיין לומדת. אני עדיין מתרגלת. אני עדיין סקפטית לפעמים. אבל אני גם פתוחה לאפשרויות חדשות, לידע חדש, לריפוי חדש.
אולי אתם שואלים את עצמכם, "זה יכול לעבוד גם בשבילי?". אני לא יודעת. אבל אני חושבת ששווה לנסות. מה יש לכם להפסיד? אולי רק כמה כאבים... וכמה פחדים... וכמה סיפורים שלא סופרו.
אז... איפה אתם מרגישים את הרגשות שלכם בגוף? עצרו לרגע, תנשמו עמוק, ותקשיבו. אולי תופתעו ממה שתגלו.
