אוקיי, אני חייבת להתוודות. כשאמרו לי לראשונה "איקיגאי" חשבתי שזה עוד טרנד ניו-אייג'י חולף. אתן מכירות את זה, נכון? מבטיחים לנו אושר בלחיצת כפתור, ובסוף אנחנו מרגישות יותר אבודות מתמיד. אבל משהו בקונספט היפני הזה, שמדבר על מציאת הטעם לחיים, פשוט סירב לעזוב אותי.
אני זוכרת את עצמי בתקופה ההיא – ג'אגלינג בין עבודה תובענית, לימודים, וניסיון נואש לשמור על חיי חברה. הייתי מותשת, אבל לא סתם עייפה. זו היתה עייפות כרונית כזו שגורמת לך להרגיש כאילו החיים פשוט חולפים על פנייך, ואת רק צופה מהצד. מישהי כאן מזדהה?
התחלתי לחקור את האיקיגאי. קראתי מאמרים (אפילו כאלה אקדמיים!), ראיתי סרטונים, ניסיתי להבין איך ליישם את זה בחיים שלי. אבל זה הרגיש לי כמו עוד מטלה ברשימה האינסופית שלי. עוד משהו "להספיק". ואז, בום! הבנתי משהו.
האיקיגאי הוא לא עוד משימה. הוא דרך חיים.
אז מה זה בעצם איקיגאי? בתרגום חופשי, זה "הסיבה שבגללה אתה קם בבוקר". זה המקום שבו האהבה שלך, הכישורים שלך, מה שהעולם צריך ומה שאתה יכול לקבל עליו תשלום – נפגשים. נשמע גרנדיוזי, נכון? אבל כשמפרקים את זה לגורמים, זה הופך למשהו מאוד פרקטי.
אני יודעת מה אתן חושבות: "נעמה, קל לך להגיד, את כבר מצאת את האיקיגאי שלך!" אבל האמת היא שהדרך שלי לשם היתה רצופה בכישלונות ובתהיות. ניסיתי דברים שלא התאימו לי, בזבזתי זמן על פרויקטים שלא הובילו לשום מקום, ולפעמים פשוט התייאשתי. אבל למדתי מכל טעות.
אחד הדברים שהכי עזרו לי היה להתחיל בקטן. במקום לנסות למצוא את "ה"דבר הגדול, התחלתי לחפש דברים קטנים שמשמחים אותי, שגורמים לי להרגיש חיה. למשל, גיליתי שאני אוהבת לבשל. תמיד חשבתי שזה בזבוז זמן, אבל אז הבנתי שזה מדיטציה בשבילי. זה מאפשר לי להיות יצירתית, לטפל בעצמי, ולפנק את האנשים שאני אוהבת.
הנה תובנה שהפתיעה אותי: לא חייבים להרוויח כסף מכל דבר שאוהבים לעשות. לפעמים, מספיק שהפעילות הזו ממלאת אותך באנרגיה, ומאפשרת לך להתמודד טוב יותר עם אתגרי היום יום.
אבל איך זה מתקשר לעייפות, אתן שואלות? ובכן, הנה הקטע המפתיע: כשאתה חי מתוך מטרה, כשאתה עושה דברים שנותנים לך משמעות, אתה פשוט מתעייף פחות! הגוף שלך עדיין צריך מנוחה, כמובן, אבל העייפות הנפשית, זו שנובעת מתחושת חוסר תכלית, פשוט מתפוגגת.
אני אתן לכן דוגמה. פעם הייתי מבלה את סופי השבוע בשינה ובבהייה בטלוויזיה, רק כדי להרגיש קצת יותר טוב. אבל אז הבנתי שאני פשוט בורחת. במקום לברוח, התחלתי להקדיש כמה שעות בשבוע לפרויקט צדדי שאני מאמינה בו – סדנאות יצירה קטנות לנשים. זה לא מכניס לי הרבה כסף, אבל זה נותן לי כל כך הרבה סיפוק. אני חוזרת הביתה עייפה פיזית, אבל מלאת אנרגיה נפשית. (תראו את המחקר הזה שמגבה אותי: קישור למחקר על משמעות בעבודה והשפעה על תשישות)
וגם, גיליתי את הקונספט של "נפרדות". לא, לא במובן של פרידה מבן זוג (למרות שגם זה יכול לעזור, סתם, צוחקת!). אני מדברת על נפרדות מהתוצאות. כלומר, לעשות דברים מתוך אהבה, בלי לצפות לתמורה מיידית. זה אולי נשמע קצת "מנותק", אבל תחשבו על זה רגע: כמה פעמים אנחנו מוותרים על משהו שאנחנו אוהבים לעשות, כי אנחנו מפחדים להיכשל? כי אנחנו מפחדים שלא נהיה מספיק טובים?
נפרדות מהתוצאות משחררת אותנו מהלחץ הזה, ומאפשרת לנו פשוט ליהנות מהתהליך. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לשאוף להצלחה, אבל זה אומר שאנחנו לא צריכים לתת לפחד להשתלט עלינו.
עכשיו, אני לא אומרת שהאיקיגאי הוא תרופת פלא לכל הבעיות שלנו. החיים עדיין מלאים באתגרים, ויהיו ימים שבהם נרגיש מותשים וחסרי אונים. אבל אם יש לנו מצפן פנימי, שמזכיר לנו מה חשוב לנו באמת, יהיה לנו קל יותר למצוא את הדרך חזרה לעצמנו.
אז מה עכשיו? אני מזמינה אתכן לחשוב על זה ברצינות. מה גורם לכן לקום בבוקר עם חיוך? מה נותן לכן תחושה של משמעות? מה הכישורים שלכן? מה העולם צריך? איפה כל הדברים האלה נפגשים?
אני יודעת שזה לא קל. זה דורש זמן, מחשבה, ואומץ. אבל אני מבטיחה לכן – זה שווה את זה. (קחו השראה מהספר הזה, שגרם לי לחשוב אחרת: הפניה לספר "איקיגאי: סוד האריכות ימים והאושר של היפנים")
אני עדיין במסע הזה בעצמי, ואני לומדת דברים חדשים כל יום. אשמח לשמוע את המחשבות שלכן, את השאלות שלכן, ואת התובנות שלכן. שתפו אותי בתגובות! ואולי, ביחד, נוכל למצוא את האיקיגאי של כל אחת מאיתנו. ואם לא, לפחות ניסינו. ואולי גם גילינו משהו חדש על עצמנו בדרך. מה דעתך? מה הדבר האחד שאת הכי אוהבת לעשות, שאפילו שוכחת לאכול כשאת עושה אותו? ספרי לי!
