אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול. סדנה. על מיפוי הגוף הרגשי. נשמע כמו משהו שמוציאים מסרט של וודי אלן, נכון? האמת, גם אני חשבתי ככה. הייתי סקפטית ברמות, אבל משהו משך אותי. אולי הייאוש. סבלתי מכאבי גב כרוניים כבר שנים, ניסיתי הכל, ופשוט... כלום לא עבד.
הגעתי לסדנה עם ציניות מתובלת בחוסר אונים. המנחה, אישה חייכנית עם עיניים חודרות, התחילה לדבר על איך רגשות שלא מעובדים נאגרים בגוף ויוצרים חסימות אנרגטיות. "נו באמת," חשבתי לעצמי, "עוד ניו-אייג' שמנסה למכור לי אוויר." אבל אז היא ביקשה מאיתנו לעצום עיניים ולהתחיל להקשיב לגוף שלנו. באמת להקשיב. לא רק לכאב, אלא למה הוא מנסה לספר לנו.
ואז זה קרה.
התחלתי להרגיש דקירות קטנות בכתפיים. בהתחלה התעלמתי, אבל הן התחזקו. המנחה הנחתה אותנו לדמיין רגש מסוים, למשל כעס. ברגע שחשבתי על כעס, הדקירות בכתפיים הפכו לשריפה. זה היה מטורף. ממש הרגשתי פיזית את הכעס הזה. כעס שקברתי עמוק בפנים, כעס שלא נתתי לו מקום.
זה היה רגע מכונן. הגוף שלי דיבר, ואני סוף סוף הקשבתי.
הסדנה הזו חשפה בפני עולם שלם שלא הכרתי. למדתי שהכתפיים, למשל, קשורות לנטל שאנחנו סוחבים על עצמנו. הגב התחתון מייצג את תחושת הביטחון הכלכלי והיציבות שלנו. הצוואר קשור ליכולת שלנו להיות גמישים ולהסתגל לשינויים. (מקור אפשרי: ספר כמו "Your Body Speaks Your Mind" מאת דברה סולומון).
האמת? בהתחלה הייתי מבולבלת. איך זה יכול להיות? איך רגשות יכולים לגרום לכאב פיזי? זה נשמע מופרך! אבל ככל שהתעמקתי, התחלתי להבין את הקשר בין גוף ונפש. הבנתי שאני לא יכולה להתעלם מהרגשות שלי ולצפות שהגוף שלי יהיה בריא. זה פשוט לא עובד ככה.
ואז התחלתי לשנות דברים. לאט לאט. התחלתי להקדיש יותר זמן לעצמי, להקשיב לצרכים שלי, להציב גבולות. התחלתי לטפל בכעסים שלי בצורה בריאה יותר, במקום לקבור אותם. התחלתי לתרגל מיינדפולנס ויוגה.
היו ימים קשים, כמובן. היו ימים שהכאב חזר, והייתי מתייאשת. אבל למדתי לא להילחם בו, אלא לקבל אותו. להקשיב לו. לשאול אותו מה הוא מנסה ללמד אותי.
ומה גיליתי? שברוב המקרים, הכאב היה קשור למתח, לפחד, לחרדה. לרגשות שלא נתתי להם מקום.
אז, איך זה שינה את הבריאות שלי?
הכאבים בגב התחילו להפחית. זה לא קרה בן לילה, אבל לאט לאט הרגשתי יותר קלילה, יותר חופשייה. לא רק פיזית, אלא גם נפשית. הרגשתי יותר מחוברת לעצמי, יותר שלמה.
אני יודעת שזה נשמע קצת ניו-אייג'י, ואני יודעת שיש אנשים שיהיו סקפטיים. אבל אני יכולה להגיד לכם מניסיון אישי: הגוף והנפש שלנו קשורים זה לזה באופן הדוק. אם אנחנו לא מטפלים ברגשות שלנו, הם ימצאו דרך להתבטא, בין אם זה בכאב פיזי, במחלות או בבעיות נפשיות. (מקור אפשרי: מחקרים על הקשר בין לחץ כרוני למחלות אוטואימוניות).
אני לא אומרת שמיפוי הגוף הרגשי הוא תרופת פלא לכל המחלות. ברור שלא. אבל אני כן אומרת שהוא כלי עוצמתי שיכול לעזור לנו להבין את עצמנו טוב יותר ולשפר את הבריאות שלנו. זה מסע. זה תהליך. וזה שווה את זה.
אבל רגע, אני יודעת מה אתן חושבות: "אוקיי, נעמה, זה נשמע נחמד, אבל איך אני מתחילה?"
זו שאלה מצוינת.
אני ממליצה להתחיל בקטן. תתחילו להקשיב לגוף שלכן. באמת להקשיב. כשאתן מרגישות כאב, אל תתעלמו ממנו. שאלו את עצמכן: מה קרה לפני שהכאב התחיל? מה אני מרגישה עכשיו? אילו מחשבות עולות לי בראש?
אפשר גם לנסות לכתוב יומן רגשות. לכתוב על מה שאתן מרגישות, בלי לשפוט את עצמכן. לתת לרגשות שלכן מקום.
ויש עוד משהו חשוב: תחפשו תמיכה. דברו עם חברות, עם משפחה, עם מטפל. אל תנסו לעבור את זה לבד. זה מסע קשה, אבל הוא הרבה יותר קל כשעוברים אותו ביחד.
המסע שלי רחוק מלהסתיים. עדיין יש לי ימים קשים, עדיין יש לי כאבים. אבל היום אני יודעת איך להתמודד איתם. אני יודעת איך להקשיב לגוף שלי, איך לטפל ברגשות שלי. ואני יודעת שאני לא לבד.
ועכשיו תורי לשאול אתכן: מה הכאב הכי גדול שאתן מרגישות בגוף שלכן? ומה הוא מנסה לספר לכן?
