אף פעם לא הייתי טיפוס של "תרופות סבתא". תמיד העדפתי מחקרים קליניים, הוכחות מדעיות. אבל החיים, כמו שאומרים, מלאים בהפתעות, ולפעמים הן מגיעות ממקומות הכי לא צפויים.
הכל התחיל בנסיעה להודו. לא סדנת מיינדפולנס או טיול שורשים, סתם חופשה עם חברה טובה. באחד הימים, כשהסתובבנו בשוק מקומי קטן, נתקלתי בספר עתיק, כתוב בסנסקריט. הוא היה נראה ישן כל כך, כמעט מתפורר, אבל משך אותי אליו כמו מגנט. לא הבנתי מילה, כמובן, אבל אחד המוכרים (שהתברר שהוא גם קצת בלשן חובב) הציע לתרגם לי קטעים ממנו.
ושם, בין דפים צהובים ועמודי דיו דהויים, גיליתי משהו מדהים: אזכור לצמח מרפא שגדל, איך נאמר, ממש ליד הבית שלי. צמח שאני מכירה שנים, אפילו השתמשתי בו לפעמים בתבשילים, אבל אף פעם לא חשבתי עליו כעל משהו מיוחד. קורנית. כן, קורנית, או טימין בשפה המקצועית.
הייתי סקפטית, בלשון המעטה. קורנית? באמת? הרגשתי קצת כמו ארכיאולוג שמגלה פירמידה באמצע תל אביב. אבל הסקרנות גברה על הציניות, והחלטתי לבדוק.
הקורנית – יותר מסתם תבלין?
חזרתי לארץ עם הספר ההודי העתיק, ותוך כדי שאני מנסה לפענח עוד ועוד קטעים ממנו, התחלתי לחפור בספרות המדעית המודרנית. ופה כבר התחלתי להיות מופתעת.
המחקרים לא היו חד משמעיים, כמובן, אבל הם בהחלט רמזו על משהו מעבר לטעם הנפלא של הצמח הזה. אבל תיאוריה זה דבר אחד, ומציאות זה משהו אחר. הייתי צריכה לנסות בעצמי.
ופה מגיעה הנקודה שבה אני חייבת להודות: לא הכל הלך חלק. בהתחלה ניסיתי להכין תה קורנית חזק מדי, והוא יצא מריר בצורה בלתי נסבלת. אחר כך ניסיתי להשתמש בשמן אתרי קורנית ישירות על העור, וזה גרם לי לאדמומיות וגירוד (תקשיבו לעצות של מטפלים מוסמכים, כן?).
אבל לא ויתרתי. למדתי, ניסיתי, התייעצתי עם הרבליסטים מוסמכים, והתחלתי להבין איך אפשר להשתמש בקורנית בצורה בטוחה ויעילה.
התובנה המפתיעה
אבל התובנה האמיתית הגיעה דווקא ממקום אחר. גיליתי שהסוד טמון לא רק בתכונות הרפואיות של הצמח, אלא גם בקשר שלנו אליו.
תחשבו על זה רגע: אנחנו חיים בעולם שבו הכל מהיר, אינסטנט, סינטטי. אנחנו רגילים לקבל פתרונות מיידיים, בכדור אחד או שניים. אבל קורנית, כמו צמחי מרפא רבים אחרים, דורשת סבלנות, התבוננות, חיבור לטבע.
אני לא אומרת שצריך לזנוח את הרפואה המודרנית. חס וחלילה. אבל אולי, רק אולי, יש משהו מרגיע ומחזק בעצם הטיפול בצמח, בגידול שלו, בחליטה שלו, בשאיפה של הריח שלו.
זה לא רק הטימין עצמו, זה הריטואל.
פתאום הבנתי שהספר ההודי העתיק לא רק גילה לי סוד על צמח מרפא, הוא גם פתח לי צוהר לעולם אחר, עולם שבו הריפוי הוא לא רק עניין של כימיה, אלא גם של חיבור, של קשר, של סבלנות.
האם אפשר לרפא את החיים המודרניים באמצעות קורנית?
אני לא יודעת. אבל אני יודעת שמאז שגיליתי את הסוד ההודי הזה, אני מסתכלת על הקורנית שליד הבית שלי בצורה אחרת לגמרי. אני מגדלת אותה באהבה, חולטת ממנה תה, ומרגישה קצת יותר מחוברת לעולם, קצת יותר מחוברת לעצמי.
ואולי, בסופו של דבר, זה כל הסיפור.
