אני זוכרת את הרגע הזה כמו אתמול. שעה שלוש לפנות בוקר, שוב. מנורת הלילה הקטנה מטילה הילה צהובה מעצבנת על התקרה, וגלגלי המוח שלי מסתובבים במהירות של מכונת כביסה תקולה. כמה ניסיתי? ספירת כבשים, מדיטציה מודרכת, תה קמומיל - הכל נכשל. הרגשתי כמו אסירה במיטה שלי.
אני, נעמה, מכורה לשינה. כן, אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל אני באמת תפקדתי הרבה יותר טוב אחרי שמונה שעות שינה. ואז התחילו הלילות הלבנים, והחיים שלי הפכו לסיוט מתמשך.
ניסיתי הכל. דיקור סיני, תוספי תזונה, אפילו היפנוזה (בלי הצלחה יתרה, אגב). כלום לא עבד. הייתי מיואשת.
אז נתקלתי במאמר קטן בכתב עת נוירולוגי (כן, אני קוראת דברים כאלה כשמשעמם לי). המאמר, שעסק בהשפעת האור על ייצור המלטונין, ההורמון שאחראי על השינה, טען שלחושך מוחלט יש השפעה דרמטית על איכות השינה.
חושך מוחלט? נשמע קיצוני, חשבתי. אבל הייתי מוכנה לנסות הכל.
התחלתי בצורה הדרגתית. קודם כל, החלפתי את הנורה במנורת הלילה לנורה כחולה-אדמדמה חלשה במיוחד, כזו שלא פולטת הרבה אורכי גל כחולים. אחר כך, השקעתי בוילונות האפלה כבדים. סגרתי את כל הסדקים והחריצים שמבעדם חודר אור.
וואו. פתאום החדר שלי הרגיש כמו מערה. קצת מפחיד בהתחלה, אני מודה, אבל גם מרגיע באופן מוזר.
הלילה הראשון היה קצת מוזר. הרגשתי כאילו אני ישנה בתוך קופסה. אבל למרבה הפלא, הצלחתי להירדם מהר יותר מהרגיל. ולא רק זה - ישנתי שינה עמוקה יותר, כזו שלא זכרתי מתי חוויתי לאחרונה.
זה היה רק הלילה הראשון, אמרתי לעצמי. זה בטח מקרי. אבל הלילות הבאים רק חיזקו את התחושה הזו. ישנתי טוב יותר, התעוררתי רעננה יותר, והייתי הרבה יותר אנרגטית במהלך היום.
ואז הבנתי משהו. זה לא רק החושך עצמו, אלא גם ההיעדר של כל הגירויים החיצוניים האחרים. בלי אורות מרצדים, בלי רעשים מציקים, בלי הסחות דעת. רק אני והחושך.
זה היה כמו מדיטציה ארוכה ומתמשכת. הגוף שלי פשוט נרגע והרפה.
אבל זה לא תמיד היה קל. היו לילות שהרגשתי קלסטרופוביה, כאילו אני לכודה בתוך כלא חשוך. היו לילות שהמוח שלי סירב להפסיק לחשוב, והייתי צריכה לקום מהמיטה ולעשות משהו אחר כדי להרגיע אותו.
הבנתי שחושך מוחלט הוא לא פתרון קסם. הוא רק כלי אחד בארגז הכלים שלי. אני עדיין צריכה להקפיד על שגרת שינה קבועה, להימנע מקפאין לפני השינה, ולתרגל טכניקות הרפיה.
אבל החושך המוחלט הוא הבסיס. הוא מאפשר לגוף שלי לייצר את המלטונין שהוא צריך, הוא עוזר לי להירגע, והוא יוצר סביבה אופטימלית לשינה עמוקה ומרעננת.
אז מה למדתי מכל זה? שהדברים הכי פשוטים הם לפעמים הכי יעילים. שאנחנו צריכים להקשיב לגוף שלנו, ולא רק לטרנדים האופנתיים. ושאסור לנו לפחד מהחושך.
כי לפעמים, דווקא בחושך המוחלט, אנחנו מוצאים את האור.
אבל רגע, לא סיימנו כאן.
אני חושבת על זה עכשיו... כמה דברים אנחנו עושים מבלי לשים לב שהם פוגעים באיכות השינה שלנו? כמה אנחנו שבויים בקונספציות שגויות לגבי מה "נכון" לעשות? האם אנחנו באמת מקשיבים לגוף שלנו, או שאנחנו רק עושים מה שאומרים לנו לעשות?
אני משאירה את השאלות האלה פתוחות. כי אני חושבת שהן חשובות. ואני חושבת שאנחנו צריכים לדבר עליהן יותר.
ועכשיו, שאלה בשבילך: מה הדבר הכי מוזר שעשית כדי לשפר את השינה שלך? שתפי אותי בתגובות! אולי נלמד משהו אחת מהשנייה.
(מקורות: המאמר המקורי בכתב העת הנוירולוגי אבד לי, אבל מחקרים עדכניים יותר על השפעת האור על ייצור מלטונין זמינים באתרים כמו PubMed.org. בנוסף, ממליצה לקרוא את הספר "Why We Sleep" מאת Matthew Walker.)
