האמת? עד גיל 30 בערך, כאבי גב היו משהו ששמעתי עליו מסבתא שלי. חשבתי שאני חסינה. צחקתי כששמעתי אנשים מתלוננים. "גב תפוס? נו באמת, קצת ספורט יפתור את זה!" איזו נאיבית הייתי.
ואז זה היכה בי. כאב חד ומייסר שהתחיל באמצע הגב התחתון והקרין לרגל. כאילו מישהו דקר אותי עם סכין חלודה כל פעם שניסיתי להתכופף. ניסיתי הכל: משחות, כדורים, פיזיותרפיה קונבנציונלית. שום דבר לא עזר לאורך זמן. הייתי מיואשת.
אבל אז, במקרה, נתקלתי בסרטון של רקדנית בלט שמסבירה איך היא מתמודדת עם כאבי גב. זה היה רגע ה"אהה!" שלי. היא דיברה על הברכיים. דווקא הן!
הבנתם? שנים חיפשתי פתרון בגב עצמו, חיזוק שרירי ליבה, מתיחות מטורפות... ובסוף, המפתח היה דווקא בברכיים. מי היה מאמין?
התחלתי לחקור. קראתי מחקרים על ביומכניקה של תנועה, על איך היציבה שלנו משפיעה על עמוד השדרה (מקור: "Low Back Disorders: Evidence-Based Prevention and Rehabilitation" מאת Stuart McGill - ספר חובה לכל מי שמתעניין בכאבי גב). גיליתי שהרבה פעמים, אנחנו נועלים את הברכיים באופן לא מודע. הן ישרות, מתוחות, כמו עמודים. זה גורם לאגן לנטות קדימה ולגב להתקשת.
הגב שלי היה מקור סבל מתמשך. ממש הייתי אובדת עצות!
אבל מה קורה כשמכופפים מעט את הברכיים?
האגן משתחרר, עמוד השדרה מקבל את הקימור הטבעי שלו, והמשקל מתחלק בצורה אופטימלית. פתאום, כל התנועות הופכות להיות קלות יותר, פחות מאמץ לגב. כאילו איזה קסם.
התחלתי להתאמן. בהתחלה זה היה קשה. הייתי צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן לכופף קצת את הברכיים. נראיתי כמו איזה רובוט תקול. אבל עם הזמן, זה הפך להרגל. זה אפילו הפך לאלגנטי.
אני זוכרת שניסיתי להרים קופסת ספרים כבדה. בעבר, הייתי מתכופפת מהגב, מה שהיה גורם לי לכאבים חדים. הפעם, כופפתי את הברכיים, שמרתי על גב ישר, והרמתי את הקופסה בלי שום מאמץ. וואו!
זה היה ניצחון קטן, אבל הוא סימל שינוי גדול.
אבל כאן מגיעה התובנה המפתיעה: זה לא רק לכופף את הברכיים. זה לשים לב. להקשיב לגוף. להבין איך הוא זז. (עוד מקור מדהים בהקשר הזה הוא תנועת פלדנקרייז - חפשו בגוגל!) זה שיעור חשוב שלא מלמדים בשום בית ספר.
למדתי גם על "היפ הינג'" (Hip Hinge) – תנועה שמגיעה מהירכיים, לא מהגב. זה כמו לעשות קידה קטנה, תוך כדי שמירה על גב ישר. זה דורש תרגול, אבל זה מציל חיים (תרתי משמע, כמובן!).
אני מודה, לא הכל היה ורוד. היו ימים שהתייאשתי. חשבתי שאולי אני לא בנויה לזה. שאולי כאבי הגב ינצחו אותי. אבל לא ויתרתי. המשכתי לנסות, להתאמן, ללמוד.
היו פעמים שהגזמתי עם התרגול וגרמתי לעצמי כאבים. למדתי שהקצב חשוב לא פחות מהטכניקה. צריך להיות סבלניים. צריך לתת לגוף זמן להתרגל.
היום, אני כמעט לא סובלת מכאבי גב. אני עדיין צריכה לשים לב ליציבה שלי, לכופף את הברכיים, להשתמש בטכניקת ה"היפ הינג'", אבל זה כבר חלק מהחיים שלי. זה כמו לצחצח שיניים - עושים את זה בלי לחשוב.
אבל רגע, האם השיטה הזו מתאימה לכולם?
כאן אני חייבת להיות כנה: לא. לכל אחד יש את הגוף שלו, את הבעיות שלו, את המגבלות שלו. מה שעבד בשבילי, לא בטוח יעבוד בשבילכם. חשוב להתייעץ עם רופא או פיזיותרפיסט לפני שמתחילים תוכנית אימונים חדשה. חשוב להקשיב לגוף ולעצור כשכואב.
אבל אם אתן סובלות מכאבי גב כרוניים, אם ניסיתן הכל ושום דבר לא עזר, אני ממליצה לכן בחום לנסות את שיטת הברכיים המכופפות. מה יש לכן להפסיד?
אולי זה הסוד שישחרר אתכן מהכאב. אולי זה יחזיר לכן את החיוך. אולי זה יאפשר לכן לחזור לעשות את הדברים שאתן אוהבות.
אז מה עושים עכשיו? איך מתחילים? איך לומדים לכופף את הברכיים בצורה נכונה? איך משלבים את זה בחיים היומיומיים? אלה שאלות מצוינות. ואני מזמינה אתכן להמשיך לחקור, ללמוד, לנסות.
כי המסע אל גב בריא הוא מסע אישי. הוא דורש סבלנות, התמדה והקשבה לגוף. אבל הוא שווה את זה. באמת.
ואם אתן שואלות אותי, מה התגלית הכי גדולה שלי במסע הזה?
היא שלא צריך לסבול בשקט. שלא צריך להשלים עם כאבים. שתמיד יש תקווה. ושלפעמים, הפתרון נמצא במקום הכי לא צפוי. בדיוק כמו הברכיים.
ספרו לי, מה הטיפ הכי מפתיע ששינה לכן את החיים? אשמח לשמוע!
