אני חייבת להודות, כשהגעתי לסדנה הזו, הייתי סקפטית ברמות. "מיפוי הגוף הרגשי"? נשמע כמו משהו שדודה שלי עושה בערבי ירח מלא. אבל הייתי מיואשת. שנים של כאבים כרוניים, טיפולים שלא עבדו, ותחושה שמשהו חסר בפאזל הבריאות שלי.
האמת, הגעתי עם גישה של "יאללה, ננסה הכל". לא היו לי ציפיות בשמיים.
הסדנה עצמה הייתה… איך נאמר? אינטנסיבית. דמיינו קבוצה של אנשים זרים, מתרגלים נשימות מוזרות, מדברים על רגשות בפתיחות שלא חשבתי שאפשרית, ומתחילים להרגיש דברים בגוף שאף פעם לא שמתי לב אליהם. הייתי מבולבלת, בעיקר. מה לעזאזל אני עושה פה?
אבל משהו קרה.
התחלנו לדבר על איך רגשות, שלא מטופלים, מתקבעים בגוף. ממש כמו שריר תפוס, רק עמוק יותר. המדריכה, בחורה עם עיניים חודרות וחיוך מרגיע, הסבירה לנו על הקשר בין מערכת העצבים לרגשות. היא ציטטה מחקרים על השפעת טראומה על המוח (ידעתם שמחקרים מראים שאנשים שחוו טראומה בילדות נוטים יותר לפתח מחלות כרוניות כמבוגרים? [מקור: ACE Study]), אבל זה לא היה רק ידע תיאורטי. היא גרמה לנו להרגיש את זה.
היא אמרה משהו שנשאר איתי: "הגוף זוכר מה שהמוח שוכח." וואו. זה פגע לי בדיוק בנקודה.
פתאום, הבנתי. הכאבים שלי, העייפות הכרונית, החרדות – הם לא היו סתם תסמינים. הם היו דרך של הגוף שלי לדבר איתי. הם היו ביטוי של רגשות שלא הצלחתי לעבד.
אבל איך ממפים רגשות בגוף? כאן הגיע החלק המוזר. עשינו תרגילים של דמיון מודרך, נשימות, ותנועות גוף שנועדו לעזור לנו להתחבר לתחושות הפיזיות שלנו. המדריכה הסבירה שרגשות שונים נוטים להתבטא באזורים שונים בגוף. למשל, כעס יכול להצטבר בכתפיים ובצוואר, פחד בבטן, עצב בחזה.
התחלתי לשים לב. גיליתי שכשאני מרגישה חרדה, הבטן שלי מתכווצת. כשמישהו מעצבן אותי, הלסת שלי ננעלת. מעולם לא שמתי לב לזה קודם. זה היה כמו לגלות שפה חדשה שהגוף שלי מדבר בה.
ואז הגיע הרגע המפתיע. אחד המשתתפים, גבר מבוגר ושקט, סיפר על כאבי גב כרוניים שנעלמו אחרי שהוא התחיל לבטא כעס שהוא הדחיק במשך שנים. הוא השתמש בטכניקות של כתיבה טיפולית ותרגילים פיזיים כדי לשחרר את המתח מהגוף שלו. [מקור: The Body Keeps the Score by Bessel van der Kolk]. זה היה מדהים. זה הראה לי שאפשר לשנות את הבריאות הפיזית שלי על ידי עבודה עם הרגשות שלי.
אבל כאן מגיעה השאלה הגדולה: האם זה עבד גם בשבילי?
בהתחלה, לא ראיתי שינוי משמעותי. הייתי מתוסכלת. חשבתי, "בטח, עבד בשבילו, אבל אני תקועה עם הכאבים שלי לנצח."
אבל החלטתי לא לוותר. התחלתי לתרגל את הטכניקות שלמדתי בסדנה באופן קבוע. הקדשתי זמן כל יום כדי להתחבר לגוף שלי, לשים לב לתחושות, ולנסות להבין מה הן אומרות לי. זה לא היה קל. היו ימים שהייתי רק מתוסכלת וחסרת סבלנות.
אבל לאט לאט, דברים התחילו להשתנות. שמתי לב שאני פחות מגיבה באופן אוטומטי למצבים מלחיצים. למדתי לזהות את הרגשות שלי לפני שהם משתלטים עלי. התחלתי לבטא את הצרכים שלי בצורה ברורה יותר.
והדבר הכי חשוב: הכאבים שלי התחילו להפחית. בהתחלה זה היה רק קצת, אבל עם הזמן, השיפור הפך למשמעותי יותר. גיליתי שיש קשר ישיר בין רמת הסטרס שלי לבין עוצמת הכאבים. כשהצלחתי להוריד את הסטרס, הכאבים ירדו בהתאם.
זה לא קסם. עדיין יש לי ימים קשים. אבל עכשיו, יש לי כלים להתמודד איתם. למדתי להקשיב לגוף שלי, להבין את השפה שלו, ולתת לו את מה שהוא צריך.
אז מה למדתי מהסדנה המוזרה הזו? למדתי שהגוף והרגשות הם שני חלקים של אותו שלם. שאם אני רוצה להיות בריאה, אני צריכה לטפל בשניהם. למדתי שרגשות שלא מטופלים יכולים להתקבע בגוף ולגרום לכאב. ולמדתי שאפשר לשנות את זה.
המסע הזה לא היה קל, אבל הוא היה שווה את זה. אני עדיין לומדת, עדיין מתנסה, עדיין עושה טעויות. אבל אני מרגישה הרבה יותר מחוברת לעצמי, הרבה יותר חזקה, והרבה יותר בריאה.
ואתם יודעים מה? זה שווה הכל.
אז, מה הגוף שלכם מנסה לספר לכם? האם הקשבתם היום?
