האוויר בגליל תמיד עושה לי משהו. אולי זה השילוב של האדמה, האור, וההיסטוריה שנמצאת בכל פינה. אבל הפעם, האוויר לא רק מילא אותי בהשראה, הוא גם הוביל אותי לתגלית מדהימה בארכיון מקומי ישן. תגלית שגרמה לי להטיל ספק כמעט בכל מה שידעתי על הבריאות שלי, ושל נשים בכלל.
זה התחיל בחיפוש תמים אחר מידע על המשפחה שלי. נשאבתי להיסטוריה, בין מסמכים מאובקים וסיפורים שנשכחו. ואז, זה קרה. בין רשומות של לידות ופטירות, מצאתי מסמך רפואי ישן, כתוב ביד, המתאר טיפול במחלה שנחשבה "נשית" מאוד באותה תקופה. המחלה לא הייתה העניין, אלא הגישה.
הדרך בה האישה הזו – נעמה, הרופאה שכתבה את המסמך – תיארה את המטופלת שלה, את הסבל שלה, את הקשר בין הגוף לנפש... זה היה כל כך שונה ממה שאני מכירה מהרפואה המודרנית. כאילו מישהו הדליק לי נורה בראש.
ואז שאלתי את עצמי – למה אנחנו לא מדברות על זה יותר? למה הגישה האנושית והחומלת הזו נעלמה?
זה לא עוד מאמר על בריאות. זה מסע.
הבטחתי לעצמי שאשתף את מה שלמדתי עם כל אישה שמרגישה שהיא לא מקבלת את המענה המלא מהמערכת הרפואית. זה לא קל, אני יודעת. לפעמים אנחנו מרגישות שמדברים אלינו בשפה שאנחנו לא מבינות, שמסתירים מאיתנו מידע, או פשוט שלא מקשיבים לנו באמת.
אז מה בעצם מצאתי? המסמך תיאר טיפול ב"מלנכוליה נשית", מונח מיושן לדיכאון אחרי לידה. אבל נעמה לא התמקדה רק בתסמינים הפיזיים. היא חקרה את הנסיבות החברתיות, את הקשיים הרגשיים, את התמיכה (או חוסר התמיכה) שקיבלה היולדת. היא הבינה שהגוף והנפש הם בלתי נפרדים.
"האישה אינה רק גוף חולה," היא כתבה, "אלא נפש סובלת הזקוקה להבנה וליטוף."
כשקראתי את זה, נזכרתי בתקופה אחרי הלידה של הבת שלי. הרגשתי כל כך לבד, כל כך לא מובנת. הרופאים התמקדו רק בבדיקות, בוויטמינים, בתפרים. אבל מישהו שאל אותי איך אני מרגישה באמת? מישהו ראה את הפחד בעיניים שלי? מישהו הקשיב לי?
אולי זו הסיבה שהתחברתי כל כך לנעמה. היא הזכירה לי מה חשוב באמת.
אבל כאן מתחילה הדילמה. איך משלבים את החוכמה העתיקה הזו ברפואה המודרנית? האם אנחנו צריכים לחזור אחורה, או שאפשר למצוא דרך לשלב את הטכנולוגיה המתקדמת עם הגישה האנושית?
מקורות מפתיעים, תובנות עמוקות
כדי לענות על השאלות האלה, התחלתי לחקור. קראתי מחקרים על השפעת הלחץ על המערכת החיסונית (מקור: Cohen, S., Janicki-Deverts, D., Doyle, W. J., Miller, G. E., Frank, E., Rabin, B. S., & Turner, R. B. (2012). Chronic stress, glucocorticoid receptor resistance, inflammation, and disease risk. Proceedings of the National Academy of Sciences, 109(16), 5995-5999.). גיליתי שמצבים כמו דיכאון, חרדה ולחץ כרוני יכולים להשפיע באופן משמעותי על הבריאות הפיזית שלנו. הבנתי שנעמה צדקה.
אבל לא הסתפקתי רק במחקרים מדעיים. חזרתי לספרים ישנים על רפואה טבעית, שוחחתי עם נשים מבוגרות שחוו לידות בתקופה אחרת, והקשבתי לסיפורים שלהן. למדתי על צמחי מרפא שעזרו להן להקל על כאבים, על טקסים שעזרו להן להתחבר לעצמן ולאדמה, על קהילות שתמכו בהן ברגעים הקשים.
אחת הנשים סיפרה לי על "חדרי לידה בטבע", שהיו נפוצים בעבר. אלה היו חללים שנועדו ליצור סביבה מרגיעה ותומכת ליולדת, עם אור טבעי, צמחים ריחניים, ונוכחות של נשים מנוסות. היום, חדרי הלידה נראים אחרת לגמרי.
אני לא אומרת שצריך לחזור לטקסים עתיקים או לזנוח את הרפואה המודרנית. אבל אני חושבת שאנחנו יכולות ללמוד הרבה מהעבר.
האם אנחנו מקשיבות לעצמנו?
החלק הכי חשוב במסע הזה היה ללמוד להקשיב לעצמי. להבין מה הגוף שלי צריך, מה הנפש שלי משתוקקת. להפסיק להתעלם מהאינטואיציה שלי, מהתחושות שלי.
הבנתי שאנחנו, הנשים, מחוברות למשהו עמוק יותר, למשהו גדול יותר. אנחנו חלק ממחזוריות הטבע, מהירח, מהאדמה. וכשאנחנו מתנתקות מהקשר הזה, אנחנו מאבדות חלק חשוב מעצמנו.
אני יודעת, זה נשמע קצת "ניו אייג'". אבל תחשבו על זה רגע. כמה פעמים התעלמתן מכאב בטן, מעייפות כרונית, מדכדוך בלתי מוסבר? כמה פעמים אמרתן לעצמכן "זה יעבור", "אני חזקה", "אין לי זמן"?
האמת היא שלפעמים, אנחנו צריכות לעצור. לנשום. להקשיב. לתת לעצמנו רשות להרגיש.
אבל אני לא רוצה להציג את זה כאילו יש לי את כל התשובות. להיפך. אני עדיין לומדת, אני עדיין מגלה, אני עדיין טועה. אבל אני יודעת דבר אחד: אני לא לבד.
יש הרבה נשים כמוני, שמחפשות דרך אחרת. דרך הוליסטית, דרך אנושית, דרך שתכבד את הגוף והנפש שלנו.
מה הלאה?
אני מאמינה שהשינוי יתחיל מלמטה, מאיתנו. אם נתחיל לדבר על מה שחשוב לנו באמת, אם נדרוש יחס מכבד ומקצועי מהמערכת הרפואית, אם נתמוך אחת בשנייה – נוכל ליצור עולם בריא יותר, מאושר יותר, ומחובר יותר.
לכן אני מזמינה אתכן להצטרף אליי למסע הזה. שתפו את הסיפורים שלכן, שאלו שאלות, הביעו דעות. בואו ניצור קהילה של נשים חזקות, חכמות, ואוהבות.
אני סקרנית לשמוע מה אתן חושבות. האם גם אתן הרגשתן פער בין מה שמציעה הרפואה המודרנית לבין מה שאתן צריכות באמת? איך אתן דואגות לבריאות שלכן? איזה מקורות השראה יש לכן?
אני מאמינה שיחד, נוכל למצוא את הדרך.
