האמת? קשה לי להתחיל מאיפה הכל התחיל. זה לא היה איזה יום ספציפי שבו פתאום הבנתי הכל. זה היה תהליך. תהליך מייגע, מתיש, אבל בסופו של דבר – משחרר. הרבה שנים חייתי עם אובססיה אחת גדולה: קלוריות.
אני זוכרת את עצמי עוד כילדה, בודקת את הערכים התזונתיים של כל דבר שאכלתי. "כמה קלוריות יש בעוגייה הזאת?" "אני יכולה עוד אחת?" השאלות האלה ניהלו לי את החיים. הרגשתי כמו אסירה של מספרים.
ואז הגיע גיל ההתבגרות, והכל רק החמיר. דיאטות קיצוניות, צומות, ספורט מוגזם. הרגשתי שאני כל הזמן נלחמת בעצמי. רציתי להיות רזה, רציתי להיות מקובלת, רציתי להיות יפה. וחשבתי שהדרך היחידה להשיג את זה היא דרך שליטה מוחלטת במה שאני אוכלת.
כמה מטומטמת הייתי.
אבל רגע, אני לא הולכת לתת לכם עוד סיפור הצלחה קיטשי על איך "פשוט הפסקתי לספור קלוריות" והחיים שלי הפכו למושלמים. ממש לא. זה היה קשה, רצוף כישלונות, ובעיקר – מפחיד.
כי מה יקרה אם אני לא אדע כמה קלוריות יש בכל דבר? איך אני אדע שאני לא אוכלת יותר מדי? איך אני אדע שאני לא אשמין? הפחד הזה שיתק אותי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי לאכול ארוחת ערב בלי לספור קלוריות. הכנתי לי סלט ענק, עם כל הירקות שאני אוהבת, עם קצת גבינה, עם קצת אגוזים. ואז התחלתי לאכול. ואכלתי. ואכלתי. ולא הפסקתי. עד שהרגשתי מפוצצת.
אחרי זה ישבתי וחיכיתי. חיכיתי לעונש. חיכיתי שהמשקל יעלה. חיכיתי שארגיש רע עם עצמי.
וזה לא קרה.
אוקיי, אולי המשקל עלה קצת. אבל זה לא היה כמו שחשבתי. זה לא היה אסון. זה היה... בסדר.
הבנתי משהו חשוב: הגוף שלי חכם יותר ממה שחשבתי. הוא יודע מה הוא צריך. הוא יודע כמה הוא צריך. הוא פשוט צריך שאני אתן לו את האפשרות להקשיב לעצמו.
הפסקתי להסתכל על אוכל כאויב. התחלתי להסתכל עליו כדלק. כחומר בניין. כמקור הנאה.
ואתם יודעים מה? אני חייבת להגיד משהו שהרבה פעמים מתעלמים ממנו: לא הכל קשור רק לאוכל. ההתעסקות האובססיבית בקלוריות הייתה רק סימפטום לבעיה עמוקה יותר. הדימוי העצמי הנמוך שלי. חוסר הביטחון שלי. הצורך שלי לרצות אחרים.
אז התחלתי לעבוד על הדברים האלה. התחלתי ללכת לטיפול. התחלתי להתעמל מתוך אהבה לגוף שלי, לא מתוך שנאה. התחלתי להקיף את עצמי באנשים תומכים ואוהבים.
הפסקתי להילחם בעצמי.
זה לקח זמן. היו ימים טובים ופחות טובים. היו רגעים שבהם התחשק לי לחזור לספור קלוריות. אבל התמדתי.
ובסופו של דבר, הגעתי למקום שבו אני יכולה לאכול מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, בלי להרגיש אשמה. בלי לפחד. בלי להסתכל על מספרים.
ועכשיו, אחרי כל המסע הזה, אני רוצה לשאול אתכם שאלה: כמה דברים בחיים שלכם אתם מנהלים באמצעות מספרים? כמה שמחה, אהבה, חופש אתם מוכנים להקריב בשביל שליטה אשלייתית?
כי האמת היא שאי אפשר לשלוט בהכל. והניסיון לשלוט בהכל רק גורם לנו לסבול.
אני יודעת שקל להגיד וקשה לעשות. אבל אני מבטיחה לכם, זה שווה את זה.
אתם שואלים אותי איך זה קשור למקורות מקצועיים? ובכן, מחקרים רבים (כמו זה שפורסם בכתב העת "Eating Behaviors" שמדבר על הקשר בין ספירת קלוריות להפרעות אכילה) מראים שספירת קלוריות כרונית עלולה להוביל לדפוסי אכילה לא בריאים ולפגוע בבריאות הנפשית. יותר מזה, גיליתי בעצמי (וניסיתי על בשרי!) את מה שפסיכולוגים כמו ד"ר אלברט ברנשטיין מסבירים כבר שנים: "האובססיה לספירת קלוריות היא לרוב ביטוי של חרדה ושליטה, ולא באמת קשורה לבריאות פיזית".
אבל זה לא רק מחקרים. זה גם ההקשבה לגוף. זה לתת לעצמך את החופש לאכול עוגייה בלי להרגיש אשמה. זה להנות מארוחה עם חברים בלי לחשב כל ביס. זה להרגיש טוב עם עצמך, בלי קשר למספר על המשקל.
אני לא אומרת שצריך להתעלם לחלוטין מתזונה. ממש לא. אני מאמינה בתזונה מאוזנת ומודעת. אבל אני גם מאמינה בחופש. בחופש לאכול. בחופש לחיות. בחופש להיות מי שאנחנו.
ויש עוד משהו שמטריד אותי: איך אנחנו, כחברה, הפכנו כל כך אובססיביים לרזון? למה אנחנו שופטים אנשים לפי המשקל שלהם? למה אנחנו חושבים שרזון שווה אושר?
אני לא יודעת את התשובות לשאלות האלה. אבל אני יודעת שאני רוצה להיות חלק משינוי. אני רוצה לעזור לנשים (וגם לגברים) לאהוב את הגוף שלהם, בלי קשר למשקל שלהם.
כי האמת היא שהחיים קצרים מדי כדי לבזבז אותם על ספירת קלוריות.
החיים קצרים מדי כדי לא לאכול עוגה.
אז מה הלאה? אני ממשיכה להקשיב לגוף שלי. אני ממשיכה לאכול מה שאני אוהבת. ואני ממשיכה לעבוד על הדימוי העצמי שלי.
ואני גם רוצה להזמין אתכם להצטרף אלי. לנסות לאכול ארוחה אחת בשבוע בלי לספור קלוריות. להקשיב לגוף שלכם. לראות איך זה מרגיש.
ואם זה מפחיד אתכם, זה בסדר. זה אומר שאתם בדרך הנכונה.
כי לפעמים, הדברים הכי טובים בחיים נמצאים בצד השני של הפחד.
אני עדיין לא לגמרי שם, אבל אני בדרך. ומה איתכם? מה הדבר הזה שאתם מפחדים לעשות, שאם הייתם עושים אותו, הייתם מרגישים קצת יותר חופשיים? שתפו אותי, אני מקשיבה.
