החורף הזה היה קשה. לא רק מזג האוויר, אלא איזו תחושת כבדות, חוסר חשק כזה שמלווה אותך מהרגע שאת מתעוררת. ניסיתי הכל – ויטמינים, ספורט, מדיטציה... כלום לא עבד. ואז, בשיחה אקראית עם סבתא, היא אמרה לי: "נעמה, ניסית שורשים?"
שורשים? באמת? זה מה שיפתור את הבעיה? אני, שחיה על סופר-פוד וטרנדים תזונתיים? האמת, הייתי סקפטית. אבל הייתי גם מיואשת, אז החלטתי לנסות.
אני חייבת להודות, בהתחלה זה הרגיש כמו חזרה אחורה. כל המתכונים האלה עם שורש סלרי, שורש פטרוזיליה, ארטישוק ירושלמי... הרגישו לי קצת... מיושנים. מה זה בכלל ארטישוק ירושלמי? סוג של בדיחה? ואז ניסיתי אותו צלוי עם שמן זית ומלח גס. וואו. פשוט וואו.
משהו בו, באדמתיות הזו, החזיר לי חיבור לשורשים שלי. לא רק במובן המטאפורי, אלא ממש ברמת הגוף. פתאום האנרגיה חזרה, הכבדות התפוגגה, והרגשתי... מחוברת.
אבל רגע, לפני שאתם רצים לשוק לקנות כמויות של גזר לבן, חשוב להבין משהו: זה לא קסם. זה לא רק השורשים עצמם, אלא משהו עמוק יותר. זה החיבור לאדמה, לעונות השנה, לקצב הטבעי של החיים.
הנה נקודת המפנה: זה לא רק מה שאנחנו אוכלים, אלא איך אנחנו אוכלים את זה.
אני זוכרת שקראתי פעם מחקר (אני חושבת שזה היה בכתב העת "Journal of Agricultural and Food Chemistry") על כך שתרכובות פיטוכימיות מסוימות בשורשים, כמו ספונינים וטרפנים, יכולות להשפיע על מצב הרוח שלנו דרך מערכת העיכול. מדהים, נכון? אבל מה שבאמת תפס אותי זה לא המדע עצמו, אלא ההבנה שאבותינו ידעו את זה אינטואיטיבית. הם אכלו שורשים בחורף כי זה מה שהיה זמין, אבל גם כי זה מה שהגוף שלהם היה צריך.
אז איך משלבים את הידע העתיק הזה בחיים המודרניים שלנו?
אני מודה, גם לי זה לקח זמן. היו ניסיונות כושלים עם מרקים תפלים, תבשילים דלוחים, וניסיונות נואשים לשלב סלק בכל דבר אפשרי (סליחה מראש לכל חובבי הסלק). אבל לאט לאט למדתי. למדתי לשלב את השורשים במנות שאני אוהבת, לתת להם את הכבוד שמגיע להם, לא רק כתוספת, אלא ככוכב של המנה.
למשל, גיליתי שאם צולים שורש סלרי בתנור עם טימין ושום, הוא הופך למעדן ממכר. או שאם מוסיפים קצת שורש פטרוזיליה למרק ירקות, הוא מקבל טעם עמוק ומנחם. ואל תשכחו את הג'ינג'ר! הוא לא רק טעים, אלא גם מחמם ומעורר.
וזה לא רק הטעם. זה גם התהליך. ללכת לשוק, לבחור את השורשים הכי יפים, להרגיש את האדמה עליהם, לנקות אותם, לקצוץ אותם, לבשל אותם לאט לאט... זה סוג של מדיטציה. זה חיבור לאדמה, לעונה, לעצמך.
ואולי זו בעצם התשובה?
אני לא אומרת ששורשים הם תרופת פלא לכל הבעיות. אני גם לא אומרת שצריך לזנוח את כל שאר המזונות. אבל אני כן אומרת ששווה לתת להם הזדמנות. שווה לנסות, לגלות, להתנסות.
אני קראתי פעם ציטוט של תזונאית בשם אליסה גודמן, שאמרה: "המזון שאנו אוכלים צריך להיות המשך של הנוף". זה כל כך נכון! בחורף, כשהכל בחוץ רדום ושקט, אנחנו צריכים מזון שמחזיר אותנו לאדמה, לשורשים, ליסודות.
ועכשיו, כשאני חושבת על זה, אולי זה לא רק עניין של אנרגיה פיזית. אולי זה גם עניין של אנרגיה נפשית. אולי השורשים האלה, שמחזירים אותנו ליסודות, עוזרים לנו להתמודד עם הקשיים של החיים, לתת לנו תחושה של יציבות ושייכות.
אז מה אני הולכת לעשות עכשיו? אני הולכת להכין מרק שורשים חם ומתובל, לשבת ליד החלון ולראות את הגשם יורד, ולהודות על כל מה שיש לי. ומה אתם? איזה שורש אתם הולכים לאכול היום? ואולי, יותר חשוב, איזה שורש אתם הולכים למצוא בתוך עצמכם?
אני באמת רוצה לשמוע מה דעתכם. האם ניסיתם לשלב שורשים בתזונה שלכם? ואם כן, מה היו התוצאות? שתפו אותי בתגובות! אולי ביחד נמצא עוד דרכים להחזיר את האנרגיה ולחבר את עצמנו לאדמה.
