אני זוכרת את עצמי עומדת שם, באמצע המדבר, חולמת על תה צמחים אקזוטי שיפתור לי את כל הבעיות בעולם. наивно. наивно للغاية. חשבתי שאני באה לסיור ניו אייג' קליל, אבל קיבלתי שיעור מאלף – לפעמים, הריפוי האמיתי נמצא במקומות הכי לא צפויים.
הצטרפתי לסיור תרמילאות צמחי מרפא עם מרפאה בדואית. לא אשקר, בעיקר רציתי תמונות יפות לאינסטגרם. אבל מהר מאוד גיליתי שמאחורי העשבים הקטנים והפרחים הצנועים מסתתר עולם שלם של ידע עתיק, חיים קשים ואנשים מדהימים.
המרפאה הבדואית, אישה חזקה ועוצמתית בשנות ה-60 לחייה, לא בזבזה זמן על נימוסים. היא ישר זרקה אותי למים העמוקים: "את חושבת שזה רק עשב? זה החיים של הסבתא שלי, של האמא שלה ושל הבת שלה. זה הכוח שלנו לשרוד." וואו. זה היה כמו סטירת לחי מצמחי מרפא.
ההבנה הזו שינתה לי הכל.
הייתי בטוחה שאני מבינה משהו בצמחי מרפא. קראתי ספרים, עשיתי קורסים באינטרנט... אבל אז הבנתי שאני יודעת קצת על המון דברים, אבל לא הרבה על משהו.
הדבר הראשון שהכה בי היה העומק. לא סתם "טוב לכאבי ראש", אלא הבנה שלמה של איך הצמח גדל, איך הוא משפיע על הגוף, איך הוא קשור למחזוריות הטבע. זה לא רק רפואה, זה אורח חיים.
החיבור לאדמה:
הבדואים יודעים בדיוק איפה כל צמח גדל, מתי הוא פורח, ואיך מזג האוויר השפיע עליו. הם קוראים את האדמה כמו שאנחנו קוראות פוסטים באינסטגרם.
"הצמח הזה גדל רק אחרי גשם חזק, במקום שבו האדמה ספגה הכי הרבה מים," הסבירה לנו המרפאה. "הוא סופג את הכוח של המדבר, ואז אנחנו לוקחים אותו ונותנים אותו לחולים שלנו."
הבנתי שהחיבור לאדמה הוא חלק בלתי נפרד מהריפוי. זה לא רק החומרים הפעילים בצמח, אלא גם האנרגיה שהוא ספג מהסביבה שלו. זה כמו להכין תה עם מים מהברז לעומת מים ממעיין טבעי – זה פשוט לא אותו דבר.
החשיבות של המסורת:
המרפאה הבדואית לא הסתמכה על מחקרים מדעיים או מאמרים רפואיים. הידע שלה עבר מדור לדור, דרך סיפורים, שירים וטקסים.
"אנחנו לא כותבים את הידע שלנו בספרים," היא אמרה. "אנחנו כותבים אותו בלב שלנו."
האמת? בהתחלה הייתי סקפטית. איפה ההוכחות? איפה הניסויים הקליניים? אבל אז ראיתי איך האנשים סומכים עליה, איך הם באים אליה ממרחקים עם בעיות בריאות מורכבות, ואיך היא מצליחה לעזור להם.
אולי יש דברים שאי אפשר למדוד במעבדה. אולי יש כוח במסורת, באמונה, בחיבור בין אנשים.
התובנה המפתיעה: הכישלונות הם חלק מהדרך:
המרפאה הבדואית סיפרה לנו גם על כישלונות. על מקרים שבהם היא ניסתה תרופה מסוימת ולא הצליחה, על מצבים שבהם היא לא ידעה מה לעשות.
"לא תמיד אפשר לרפא," היא אמרה בכנות. "לפעמים צריך לדעת גם להרפות."
זה היה שיעור חשוב. אנחנו חיים בעולם שבו כולם מנסים להיראות מושלמים, כאילו הם יודעים הכל. אבל האמת היא שאף אחד לא יודע הכל. והכישלונות הם חלק בלתי נפרד מהלמידה.
פעם, ניסיתי להכין קרם פנים מצמחי מרפא לפי מתכון שמצאתי באינטרנט. זה נגמר באסון – הקרם היה שמנוני מדי, הריח היה נורא, והוא גרם לי לפריחה. למדתי לקח חשוב – לא כל מה שכתוב באינטרנט הוא נכון, וצריך ללמוד את הבסיס לפני שמנסים לעשות דברים מורכבים.
אז מה למדתי מהסיור הזה?
- ריפוי הוא לא רק עניין של חומרים פעילים, אלא גם של חיבור לאדמה, מסורת ואנשים.
- הכישלונות הם חלק בלתי נפרד מהלמידה.
- הידע הכי חשוב נמצא לפעמים במקומות הכי לא צפויים.
- ידע זה כוח, אבל הקשבה היא עוצמה.
אחרי הסיור, התחלתי להתעמק יותר בצמחי מרפא. קראתי ספרים (גם כאלה שלא כתבו בדואים), השתתפתי בסדנאות, וניסיתי לגדל צמחי מרפא בעצמי. אני עדיין לומדת, ואני יודעת שיש לי עוד דרך ארוכה לעבור. אבל אני כבר לא מחפשת פתרונות קסם. אני מחפשת את החיבור, את העומק, את האמת.
אני חושבת על המרפאה הבדואית, על הכוח שלה, על החוכמה שלה, על האהבה שלה לאדמה. אני שואלת את עצמי, איך אני יכולה לשלב את הידע שלה עם הידע שלי, איך אני יכולה להשתמש בצמחי מרפא כדי לרפא לא רק את הגוף שלי, אלא גם את הנפש שלי? ואיך אני יכולה להעביר את הידע הזה הלאה, לדורות הבאים?
אני עדיין מחפשת את התשובות. אבל אני יודעת שאני במסלול הנכון. ואני יודעת שאני לא לבד.
מקורות:
- "Plants for the Future" - גישה חדשנית לרפואה המסורתית והשימוש בצמחי מרפא.
- אלי רווה, "רפואה שלמה" - ספר יסודות ברפואה הטבעית העברית הקדומה.
