אוקיי, בואו נדבר על צום לסירוגין. כן, זה הטרנד הזה שכולם מדברים עליו. אבל לפני שאתם מגלגלים עיניים, תקשיבו רגע לסיפור שלי. כי אני, נעמה, סקפטית כרונית, החלטתי לנסות את זה בעצמי. חודש שלם. אתם יודעים, בשביל המדע… ובשביל הג'ינסים שלי, אם נהיה כנים.
תמיד הייתי טיפוס של ארוחות מסודרות, שלוש ארוחות ביום, פלוס חטיפים. הרעיון של לדלג על ארוחה נשמע לי כמו מתכון לאסון. עצבנות, חוסר ריכוז, ובסוף גם נפילה מטורפת על עוגת שוקולד. אבל משהו, איזו ניצוץ סקרנות טורדני, גרם לי להתעמק בזה. קראתי מחקרים (של ד"ר סינדהא, למשל, שמצא שיפור משמעותי ברמות הסוכר בדם אצל אנשים שעשו צום לסירוגין - אבל זה עוד לא גרם לי להאמין), שמעתי עדויות מחברים, ועדיין… משהו לא הסתדר לי.
אז החלטתי לבדוק.
התחלתי ב-16/8. 16 שעות צום, 8 שעות אכילה. קל, חשבתי. טעות. היום הראשון היה סיוט. הרעב תקף אותי כמו צבא של נמלים רעבות. הייתי עצבנית, חסרת סבלנות, וחלמתי על טוסט עם אבוקדו.
אבל לא ויתרתי.
היו ימים טובים יותר. ימים שהרגשתי בהם חדשה, מלאת אנרגיה, כאילו ניקיתי איזה אבק מהמוח. ימים שהצלחתי להתאפק ולא לנשנש מול הטלוויזיה. ימים שהרגשתי שאני באמת בשליטה.
אבל אז הגיעו ימים שבהם התחשק לי לזרוק הכל לפח. ימים שבהם הרגשתי חלשה, מותשת, ועם כאב ראש טורדני. ימים שבהם שאלתי את עצמי: בשביל מה אני צריכה את זה? מה הטעם לסבול ככה?
ואז קרה משהו מפתיע.
באיזה יום, בערך באמצע הניסוי, קלטתי משהו שלא ציפיתי לו. זה לא היה קשור למשקל או לאנרגיה. זה היה קשור לאוכל עצמו. פתאום, בלי ששמתי לב, התחלתי להנות יותר מהאוכל שאכלתי. הערכתי כל ביס. כל טעם. זה לא היה עוד סתם משהו שדוחפים לפה כדי להשקיט את הרעב. זה הפך לחוויה.
אני מודה, התוצאות הפיזיות היו מינוריות. לא הפכתי לדוגמנית (חבל!), אבל הרגשתי קלילה יותר, וכן, הג'ינסים ישבו קצת יותר טוב. אבל השינוי האמיתי היה פנימי. הבנתי שצום לסירוגין הוא לא דיאטה, הוא כלי. כלי שיכול לעזור לי להקשיב לגוף שלי, להבין את הצרכים האמיתיים שלו, ולא רק את הדחפים המיידיים.
זה גרם לי לחשוב על עוד דברים. על התרבות המטורפת שלנו של צריכה אינסופית. על איך אנחנו ממלאים את החיים שלנו בכל מיני דברים כדי לא להרגיש את הריק. אולי צום לסירוגין הוא סוג של תרגול גם לזה? תרגול של איפוק, של התבוננות, של חיבור לעצמנו?
אני לא יודעת. אולי אני סתם פילוסופית בגרוש. אבל זה מה שאני לקחתי מהחודש הזה. לקחתי את היכולת להגיד "לא" לדחפים שלי. לקחתי את ההבנה שאני יכולה לשלוט בגוף שלי, ולא להיפך. ולקחתי את ההערכה המחודשת הזו לאוכל, כאילו פתאום התעוררתי ליופי של הטעמים והמרקמים.
אז מה הלאה? אני ממשיכה עם הצום לסירוגין? לא בטוחה. אולי כן, אולי לא. אני עדיין צריכה לחשוב על זה. אבל דבר אחד בטוח: הניסוי הזה שינה אותי. הוא גרם לי לשאול שאלות, לחשוב אחרת, ולהתחבר לעצמי בצורה שלא ציפיתי לה.
וזה, חברות, שווה יותר מכל דיאטה שבעולם.
אז מה אתן אומרות? ניסיתן פעם צום לסירוגין? מה החוויה שלכן? אשמח לשמוע! אולי נגלה ביחד עוד דברים מפתיעים.
