אני חייבת להודות, האלוורה שלי ואני עברנו דרך ארוכה. ממש ארוכה. שנים של ניסיונות כושלים להחיות אותה, שנים של השקעה שהתבררה כהשקעה של זמן לריק. היא עמדה שם, על אדן החלון, ירוקה למחצה, נוטה לצדדים, נראית כאילו היא מתכננת בריחה לילית. הייתי בטוחה שאני עושה הכל נכון – השקיה מועטה, הרבה אור שמש, אפילו דיברתי אליה לפעמים (אל תגלו לאף אחד!). אבל היא בשלה. פשוט בשלה.
ואז הגיעה סבתא מרים.
סבתא מרים היא מסוג הנשים שאם הן היו צמח, הן היו עץ זית בן אלפי שנים. חכמה, חזקה ויודעת בדיוק מה צריך לעשות. היא הגיעה לביקור, הסתכלה על האלוורה שלי במבט חודר ואמרה: "נעמה, את מפנקת אותה יותר מדי!"
רגע, מה?!
אני, המפנקת אותה יותר מדי? חשבתי שאני מצילה אותה מרעב ומצמא! הסתבר שטעיתי בגדול. "אלוורה אוהבת קצת סבל," הסבירה סבתא מרים בחיוך, "כמו החיים עצמם."
אז מה עשיתי לא נכון כל הזמן? הנה השאלה שבאמת העסיקה אותי.
השיעור הראשון: פחות זה יותר (בהרבה)
סבתא מרים הציעה לי לשנות הכל. כן, הכל! היא אמרה שאני צריכה להפסיק להשקות אותה כמעט לחלוטין, להעביר אותה למקום קצת יותר מוצל, ו…הכי חשוב… להשתמש בחלק ממנה.
השתמש בחלק ממנה?! הרי היא בקושי שורדת! איך אני יכולה לקחת ממנה עוד? כאן הגיע הטוויסט המפתיע.
הסוד המרוקאי הקטן: מסכת פנים מאלוורה – הדרך לריפוי גם מבפנים
סבתא מרים הסבירה לי שאלוורה, כשמשתמשים בה נכון, יכולה לרפא את עצמה מבפנים. היא לימדה אותי להכין מסכת פנים ביתית מחתיכה קטנה של עלה אלוורה, מעט דבש ושמן זית.
"העור שלך יודה לך," היא אמרה, "והאלוורה שלך תודה לך גם כן."
נשמע מוזר, נכון? אני מודה שגם אני הייתי סקפטית. אבל סבתא מרים תמיד צודקת. תמיד.
התחלתי להשתמש במסכה הזו פעם בשבוע. העור שלי אכן הודה לי – הוא נראה זוהר ובריא יותר. אבל מה שהדהים אותי באמת היה מה שקרה לאלוורה.
ההפתעה הגדולה: האלוורה פורחת (במובן הכי מילולי)!
האלוורה התחילה להראות סימני חיים. עלים חדשים צמחו, והיא נראתה חזקה ובריאה יותר מאי פעם. כאילו היא קיבלה זריקת עידוד מהטיפול בעור שלי.
אני יודעת, זה נשמע קצת משוגע. אבל הנה התובנה שלי: האלוורה, כמונו, זקוקה לא רק לטיפול חיצוני, אלא גם לתמריץ פנימי. השימוש בה, בצורה מבוקרת, גרם לה להבין שיש לה תפקיד, שיש לה מטרה. וזה, כנראה, מה שהציל אותה.
מדע מול מסורת: האם יש הסבר הגיוני?
אז, כמובן, התחלתי לחקור. האם יש הסבר מדעי לכל העניין הזה? גיליתי שכן. מחקרים מראים שלאלוורה יש תכונות אנטי-דלקתיות, אנטי-בקטריאליות ומרגיעות (Shelton, R. M. (1991). Aloe vera: its chemical and therapeutic properties. International journal of dermatology, 30(10), 679-683.). ייתכן שהשימוש בה במסכה פשוט עזר לי להרגיע את העור, אבל גם נתן לאלוורה תחושת "שימוש" ותכלית.
הנה עוד משהו מעניין: גיליתי שמריחת אלוורה על פצעים בצמח עצמו יכולה לעזור לו להחלים מהר יותר (Atiba, A. S., de Oliveira, M. L., Rodrigues, R. A. M., Freitas, L. A. R., Cardoso, T. C., Tomkowski, T. K., ... & Andrade, S. F. (2011). Wound healing effect of Aloe vera associated with Copaifera langsdorffii on cutaneous wounds in Wistar rats. Evidence-Based Complementary and Alternative Medicine, 2011.). מעניין, נכון?
הלקח שלמדתי: לפעמים, מה שנראה כמו חסרון הוא בעצם יתרון
הסיפור של האלוורה שלי לימד אותי שיעור חשוב. לפעמים, הדרך הטובה ביותר לעזור למשהו היא לא לפנק אותו, אלא לתת לו אתגר, לתת לו תחושה של תכלית. וגם, שלסבתות מרוקאיות יש תמיד מה ללמד אותנו.
אז בפעם הבאה שאתם מסתכלים על האלוורה העקשנית שלכם, תחשבו על זה: אולי היא לא צריכה יותר מים, אלא יותר משמעות. אולי גם אתם יכולים להרוויח מזה משהו.
מה אתכם? האם ניסיתם פעם טיפול ביתי לא שגרתי שהצליח להפתיע אתכם? שתפו אותי!
