אני חייבת לשתף אתכם במשהו שהפך לי את כל העולם. שנים חשבתי שחוסן נפשי זה משהו שנמצא אי שם, עמוק בתוך המוח, אולי אפילו גנטי. ניסיתי הכל – מדיטציה, טיפול, קריאה אינסופית – וכן, זה עזר, אבל תמיד הרגשתי שמשהו חסר.
ואז זה קרה.
נתקלתי במחקר (אזכור מקור 1, נא לציין בהמשך איזה מחקר), שמדבר על הקשר המדהים בין תנועה פיזית למצב הרוח שלנו. לא סתם תנועה, אלא תנועה מודעת, כזו שמתחברת לגוף. בהתחלה הייתי סקפטית. נו באמת, עוד טרנד? אבל משהו בגישה האינטואיטיבית משך אותי.
התחלתי לרקוד. סתם ככה, בבית, בלי מוזיקה לפעמים. רק להרגיש את הגוף שלי זז, מתמתח, מתנער. בהתחלה הרגשתי מגוחכת, ואז… משהו השתחרר.
פשוטו כמשמעו. המתח בשרירים שלי פחת, הנשימה נעשתה עמוקה יותר, והמחשבות – הן פשוט נרגעו.
פתאום הבנתי. זה לא רק בראש. זה הכל. הכל מחובר. הגוף והנפש הם לא שני דברים נפרדים, אלא יחידה אחת.
התנועה היא המפתח.
אבל לא רק תנועה. תנועה מודעת.
תחשבו על זה רגע. כמה פעמים ביום אתן בכלל מרגישות את הגוף שלכן? רובנו חיים בתוך הראש, עסוקים במחשבות, דאגות, תכנונים. אנחנו שוכחים שיש לנו גוף, שהוא נושא אותנו, שמחזיק אותנו, שמחבר אותנו לעולם.
אבל למה תנועה כל כך משמעותית?
התשובה היא מורכבת, אבל הנה כמה תובנות:
- הורמונים. פעילות גופנית משחררת אנדורפינים, דופמין וסרוטונין – כל הכימיקלים הטובים שמשפרים את מצב הרוח ומפחיתים כאב. (אזכור מקור 2, נא לציין בהמשך איזה מחקר)
- מערכת העצבים. תנועה מודעת, כמו יוגה או טאי צ'י, עוזרת לווסת את מערכת העצבים, ומעבירה אותנו ממצב של "הילחם או ברח" למצב של רגיעה וריפוי.
- תחושת שליטה. כשאתן מרגישות את הגוף שלכן, אתן מרגישות יותר בשליטה על החיים שלכן. זה נותן כוח.
אני מודה, לא הכל ורוד. היו ימים שהייתי עייפה מדי, או עצבנית מדי, ופשוט לא הצלחתי להכריח את עצמי לזוז. ואז הבנתי שגם זה בסדר. חוסן נפשי זה לא קו ישר, זה מסע. יש עליות וירידות, ניצחונות וכישלונות.
אבל מה שמדהים הוא שגם בימים הכי קשים, אפילו כמה דקות של תנועה עדינה – מתיחות, הליכה קצרה, או אפילו רק נשימות עמוקות – יכולות לעשות הבדל עצום.
אבל רגע, למה אנחנו בכלל צריכים חוסן נפשי?
זו שאלה טובה. כי החיים לא קלים. אנחנו מתמודדים עם לחצים בעבודה, אתגרים במערכות יחסים, אובדן, מחלות… העולם זורק עלינו הרבה. וחוסן נפשי הוא מה שעוזר לנו להישאר יציבים, לא ליפול, לא להתפרק.
אבל חוסן נפשי הוא לא רק הישרדות. הוא גם צמיחה. הוא היכולת ללמוד מהניסיון, להתחזק, להפוך לגרסה טובה יותר של עצמנו.
חוסן נפשי הוא לא משהו שיש לך או אין לך. זה משהו שאפשר לטפח, לחזק, לפתח.
אז מה למדתי?
- הקשיבו לגוף שלכן. הוא יודע מה הוא צריך.
- תנועו. כל תנועה היא טובה, לא משנה כמה קטנה.
- היו סבלניות. שינוי לא קורה בן לילה.
- תאהבו את עצמכן. גם בימים שאתן מרגישות חלשות.
אני עדיין לומדת, עדיין מגלה, עדיין עושה טעויות. אבל אני כבר לא מחפשת פתרונות קסם. אני מבינה שהתשובה נמצאת בתוכי, בגוף שלי, בתנועה שלי.
אולי גם אתן תגלו את זה.
ואולי לא.
אבל אם יש משהו אחד שאני מקווה שהמאמר הזה גרם לכן לחשוב עליו, זה – מה הגוף שלכן מנסה להגיד לכן? אולי הגיע הזמן להקשיב.
