אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. ישבתי על הספה, גלידה מול הטלוויזיה, אחרי יום מטורף בעבודה. ואז זה היכה בי – מעולם לא באמת הקשבתי לדופק שלי. לא במובן העמוק. תמיד ידעתי שהוא שם, כמובן, אבל זה היה כמו אוויר – מובן מאליו.
התחלתי לעקוב. הורדתי אפליקציה, קניתי שעון דופק. הכל כדי להבין מה מספר לי הגוף שלי, מעבר למספרים היבשים. מהר מאוד גיליתי שהמספרים האלה הם הכל חוץ מיבשים. הם סיפרו סיפור. סיפור עלי.
חשבתי שאני יודעת מה מצב הכושר שלי. הרי אני עושה יוגה שלוש פעמים בשבוע, הולכת ברגל לעבודה כשאפשר… אבל דופק המנוחה שלי? הוא סיפר סיפור אחר לגמרי. גבוה מדי, באופן עקבי.
הייתי חייבת להבין למה.
המסע המפתיע אל תוך עצמי (דרך הדופק)
אוקיי, אז דופק מנוחה גבוה. לא סוף העולם. אבל זה בהחלט צלצל לי כמו פעמון אזהרה. התחלתי לחפור. לקרוא מחקרים (מאמרים כמו זה של Mayo Clinic, למשל, עזרו לי להבין את הבסיס), לדבר עם חברות, להתייעץ עם תזונאית. רציתי להבין מה גורם לדופק מנוחה להיות גבוה מהנורמה, ומה אני יכולה לעשות בנידון.
אבל מה שהכי הדהים אותי היה, שזה לא היה רק עניין של כושר. או, יותר נכון, זה היה גם עניין של כושר, אבל זה היה הרבה יותר מזה. זה היה עניין של סטרס. של חרדה. של אורח חיים.
יום אחד, אחרי פגישה מתוחה במיוחד בעבודה, הסתכלתי על השעון. 85 פעימות בדקה. במנוחה. מנוחה?! באותו רגע הבנתי – אני לא באמת במנוחה. אני פשוט מכבה את הרעש מבחוץ.
התובנה הלא צפויה: אנחנו לא מכונות משומנות
הנה נקודה שחשוב לעצור בה. לעיתים קרובות, אנחנו מתייחסים לגוף שלנו כמו למכונה. "צריך להתאמן X פעמים בשבוע", "צריך לאכול Y קלוריות ביום". אנחנו שוכחים שיש פה משהו הרבה יותר מורכב. רגשות, מחשבות, חוויות – הכל משפיע.
וזה משהו שלמדתי על בשרי. חשבתי שאני יכולה "לפתור" את הבעיה של דופק מנוחה גבוה על ידי הוספת עוד אימון בשבוע. טעות. זה רק העלה לי יותר את הסטרס.
האמת? זה עבד הפוך.
הייתי חייבת להוריד הילוך.
מה עבד בשבילי (ומה ממש לא)
ניסיתי הכל. מדיטציה (אפליקציות כמו Headspace עזרו לי מאוד בהתחלה), תה צמחים (קמומיל הפך לחבר הכי טוב שלי), יותר זמן בטבע (פשוט ללכת בלי מטרה בפארק הקרוב לבית). חלק מהדברים עבדו, חלק פחות.
אבל הדבר שהכי עזר לי, וזה אולי נשמע קצת קלישאתי, היה להקשיב לעצמי. לשאול את עצמי מה אני באמת צריכה. האם אני צריכה עוד אימון? או אולי צריכה פשוט לקרוא ספר טוב? האם אני צריכה עוד פגישת עבודה? או אולי צריכה פשוט להגיד "לא" ולנוח?
אני לא אשקר. זה היה תהליך ארוך. היו ימים שהרגשתי שאני עושה צעד קדימה ושניים אחורה. היו ימים שהדופק שלי פשוט סירב לרדת. אבל לא ויתרתי.
הפואנטה? זה לא רק מספרים
אז מה למדתי? למדתי שהגוף שלי הוא חכם יותר ממה שחשבתי. שהוא יודע מה הוא צריך. ושדופק המנוחה שלי הוא לא סתם מספר. הוא אינדיקטור למצב הנפשי והפיזי שלי. הוא מצפן פנימי.
ולמדתי עוד משהו חשוב: אין פתרונות קסם. אין נוסחת פלא. מה שעבד בשבילי, אולי לא יעבוד בשביל מישהי אחרת.
האם הורדתי את הדופק מנוחה שלי לרמה "מושלמת"? לא. אבל אני כבר לא מחפשת את המושלם. אני מחפשת את האיזון. ואני ממשיכה להקשיב.
אני עדיין מנסה להבין איך משלבים בין המידע המדעי לבין האינטואיציה הפנימית. מחקרים מראים שפעילות גופנית אירובית מורידה דופק מנוחה, אבל מה קורה כשהפעילות הזו גורמת ליותר סטרס? איפה עובר הגבול?
אני חושבת שהתשובה נמצאת איפשהו באמצע. בין המדע לבין האינטואיציה. בין המוח לבין הלב.
ואת? מה הדופק שלך מספר לך?
