אני זוכרת את הלילה הזה כאילו היה אתמול. הייתי מותשת, אבל באמת מותשת. עבדתי סביב השעון, הראש שלי היה מלא במחשבות טורדניות, והשינה? השינה הייתה משהו שרק חלמתי עליו. שעות של התהפכויות במיטה, ניסיונות נואשים לספור כבשים, אפליקציות מדיטציה שלא עשו כלום חוץ מלגרום לי להרגיש יותר אשמה.
הבנתי שאני חייבת שינוי, אבל מה? ניסיתי הכל! תה קמומיל, שעות שינה קבועות, פעילות גופנית מתונה... כלום לא באמת עזר. ואז, נתקלתי במאמר על ההשפעה של אור על השינה. משהו שם נגע בי, במיוחד הציטוט הזה: "אור מלאכותי בלילה משבש את המקצב הצירקדיאני ופוגע באיכות השינה" (מקור: Steven W. Lockley et al., "Exposure to Room Light before Bedtime Suppresses Melatonin Onset and Shortens Melatonin Duration in Humans," Journal of Clinical Endocrinology & Metabolism 96, no. 3 (2011): E463-E468).
האור המלאכותי? באמת? זה היה כל כך פשוט, כל כך בסיסי, שחשבתי לעצמי, "נו באמת, נעמה, אחרי כל מה שניסית, את חושבת שזה מה שיציל אותך?".
אבל החלטתי לנסות. השגתי וילונות האפלה ממש טובים, ניתקתי את כל המכשירים האלקטרוניים מהחדר (אפילו שעון מעורר דיגיטלי!), ויצרתי חושך מוחלט. מוחלט! כאילו אני נמצאת במערה.
הלילה הראשון היה מוזר. קצת מפחיד אפילו. פתאום הרגשתי כל כך מנותקת מהעולם, כאילו נכנסתי לבועה. אבל החלטתי להתמיד. אמרתי לעצמי, "נעמה, תני לזה שבוע. מה כבר יכול להיות?".
וואו. רק וואו. כבר אחרי שלושה לילות התחלתי להרגיש שינוי משמעותי. פתאום נרדמתי מהר יותר, ישנתי עמוק יותר, והתעוררתי רעננה יותר. רעננה! מילה שלא השתמשתי בה כבר שנים.
אבל רגע, אני לא רוצה שתחשבו שזה היה קסם. היו גם קשיים. בהתחלה התקשיתי להתרגל לחושך המוחלט. פתאום שמתי לב לכל מיני רעשים שלא שמעתי קודם, והפכתי לפרנואידית לגמרי!
אז מה עשיתי? ניסיתי להבין איך הטבע מתמודד עם חושך. קראתי על בעלי חיים ליליים ועל איך הם מנווטים בסביבה חשוכה. גיליתי שהם משתמשים בחושים אחרים - שמיעה, ריח, מגע - כדי לפצות על חוסר הראייה. אז התחלתי להקשיב יותר לגוף שלי, לנשימה שלי, ולתחושות שלי.
זה היה תהליך מדהים של גילוי עצמי. למדתי לסמוך על עצמי יותר, להרפות מהצורך בשליטה, ופשוט לתת לגוף שלי לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב - לנוח ולהתחדש.
אבל הנה התובנה המפתיעה: החושך לא רק עזר לי לישון טוב יותר, הוא גם עזר לי להקשיב לעצמי טוב יותר. פתאום היה לי יותר מקום לשמוע את המחשבות שלי, להרגיש את הרגשות שלי, ולהתחבר לעצמי בצורה עמוקה יותר.
וזה מעלה שאלה חשובה: האם אנחנו באמת צריכים את כל האור הזה? האם אנחנו מפחדים מהחושך לא רק בגלל שהוא מסתיר דברים, אלא גם בגלל שהוא מאפשר לנו לראות את עצמנו בצורה ברורה יותר?
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא טוענת שכולם צריכים לחיות בחושך מוחלט. אבל אני כן חושבת שכולנו יכולים להרוויח מלהקדיש יותר תשומת לב לאור שאנחנו נחשפים אליו, במיוחד בלילה.
אני ממליצה לכם לנסות את זה בעצמכם. צרו לעצמכם מרחב חשוך, נסו לישון בחושך מוחלט לכמה לילות, ותראו מה קורה. יכול להיות שתופתעו מהתוצאות.
ועוד משהו קטן: גיליתי מחקר מעניין שטוען שאנשים שחיים באזורים עם זיהום אור נמוך חווים פחות הפרעות שינה ובעיות בריאותיות אחרות (מקור: Chepesiuk R. "Missing the Dark: Health Effects of Light Pollution." Environmental Health Perspectives. 2009;117(1):A20-A27). מצחיק איך שהטבע, שוב, מוכיח את עצמו.
אני מודה, אני עדיין לא מומחית לשינה. אני עדיין לומדת ומתנסה. אבל אני שמחה לשתף אתכם במסע שלי, בתקווה שהוא יעזור לכם למצוא את הדרך שלכם לשינה טובה יותר, ולחיים מאושרים יותר.
אז מה אתכן? האם אתן מוכנות לאתגר את עצמכן ולכבות את האור? מה הדבר הכי מוזר שעשיתן כדי לשפר את השינה שלכן? שתפו אותי בתגובות! אשמח לשמוע מכן.
