"זה לא מדעי!" הוא אמר לי, הקרדיולוג המכובד, כשהזכרתי את עניין צמחי המרפא. לא הרמתי גבה, האמת. שמעתי את זה כבר. אבל משהו בנימה שלו, משהו בין דאגה כנה לבין זלזול מוחלט, גרם לי לעצור ולשאול: "אבל מה מפחיד אותך בזה, באמת?"
האמת, שנים הסתובבתי סביב הנושא הזה של צמחי מרפא, קצת כמו פרפר סביב אור. מצד אחד, סבתא שלי הייתה מרפאה בכפר, עם ידע אינסופי בעשבים ומרקחות. מצד שני, גדלתי בעולם שמקדש מחקרים כפולי סמיות וסטטיסטיקה. איך מגשרים על הפער? זו שאלה שרדפה אותי.
והנה, יושבת מול קרדיולוג, אדם שחייב את חייו למדע המודרני, ושומעת את הפחד שלו. זה לא היה הפחד מהלא נודע, אלא הפחד ממה שעלול לערער את הסדר הקיים. רגע אחד, הוא אמר, וכל מה שחשבתי שאני יודע עלול להשתנות. זה מה שהפחיד אותו.
"אנחנו יודעים איך אספירין עובד, אנחנו יודעים איך סטטינים עובדים," הוא הסביר, "אבל מה זה 'תמצית לבנדר'? יש שם מאות חומרים! איך נדע מה משפיע על מה?"
והוא צודק. אין ספק. המורכבות הכימית של צמח בודד יכולה להיות עצומה. אבל אז עלתה לי בראש תמונה של גינה פורחת. האם אנחנו מבינים את כל האינטראקציות בין השמש, האדמה, המים והצמחים השונים שגדלים שם יחד? לא. ובכל זאת, הגינה פורחת.
האם חוסר הבנה מלאה שווה להתעלמות מוחלטת? זאת השאלה.
הוא המשיך לדבר על אינטראקציות בין תרופות, על חוסר סטנדרטיזציה של תכשירים, על מטופלים שמסתירים את השימוש שלהם בצמחי מרפא. וכל מילה שלו הדגישה את הקושי האמיתי: חוסר שליטה. רופאים, מטבעם, רוצים שליטה. הם רוצים לדעת בדיוק מה קורה בגוף, מה משפיע על מה, ואיך לתקן את מה שלא בסדר. צמחי מרפא מערערים את השליטה הזו.
אבל אז נזכרתי בניסיון האישי שלי. שנים סבלתי מחרדות, וניסיתי הכל: תרופות, טיפולים, מדיטציה. שום דבר לא עזר באמת. עד שיום אחד, חברה המליצה לי על תערובת של ולריאן, מליסה ולבנדר. סקפטית, ניסיתי. והופתעתי. אחרי שבוע, החרדות החלו להירגע. לא נעלמו לחלוטין, אבל הפכו לנסבלות. יותר מזה, הן הפכו למשהו שאני יכולה להתמודד איתו.
האם זה מדעי? אולי לא. האם אני יכולה להסביר את זה במילים של כימאי? ממש לא. אבל זה עבד.
עכשיו, אני לא אומרת שצמחי מרפא הם תרופת פלא לכל דבר. ממש לא. היו לי גם כישלונות. ניסיתי להשתמש בפטרוזיליה כדי להקל על כאבי מחזור, וזה רק החמיר את המצב. למדתי בדרך הקשה שמה שעובד לאחד, לא בהכרח יעבוד לאחר.
הניסוי והטעייה הוא חלק בלתי נפרד מהעניין. זה משהו שרופאים מתקשים לקבל.
אבל הדיאלוג עם הקרדיולוג גרם לי להבין משהו עמוק יותר. הפחד של רופאים מצמחי מרפא הוא לא רק פחד מדעי. זה גם פחד מהלא נודע, פחד מחוסר שליטה, ופחד משינוי. אבל אולי, דווקא הפחד הזה יכול להיות נקודת התחלה לדיאלוג אמיתי. אולי, אם נצליח להבין את הפחדים אחד של השני, נוכל להתחיל לבנות גשר בין עולמות.
אולי, נוכל למצוא דרך לשלב בין המדע המודרני לבין החוכמה העתיקה של הטבע.
מה דעתכם? האם אנחנו צריכים לפחד ממה שאנחנו לא מבינים? או שאולי, דווקא שם טמון הפוטנציאל הגדול ביותר?
