אוקיי, תקשיבו לי רגע. תמיד הייתי סקפטית לגבי טרנדים בריאותיים. סליחה מראש לכל הגורואים, אבל משהו ב"פתרון הקסם" הזה תמיד הרגיש לי קצת... שיווקי מדי. ואז, נפלתי. חזק.
התחלתי לחקור לעומק את הפרוטוקול היפני לחיזוק מערכת החיסון, אחרי תקופה ארוכה של מחלות חוזרות ונשנות. אני מודה, הייתי מיואשת. ניסיתי הכל - תוספי תזונה, שינה מסודרת, אפילו מדיטציה (שנכשלה קשות, אני חייבת להודות). אבל כלום לא עזר.
ואז, קראתי על זה.
הפרוטוקול הזה, שמבוסס בין היתר על מחקרים פורצי דרך בתחום האימונותרפיה, נשמע לי בהתחלה כמו עוד הבטחה מפוצצת. אבל משהו בניואנסים, בגישה ההוליסטית, גרם לי לחשוב שאולי הפעם זה יהיה שונה. האם יכול להיות שהיפנים האלה פיצחו משהו שאנחנו מפספסים?
אז צללתי פנימה.
התחלתי עם שלושת העקרונות הבסיסיים: שינה מספקת, תזונה מאוזנת ופעילות גופנית מתונה. פשוט, נכון? אבל כאן מתחילה התובנה המפתיעה: זה לא רק מה שאת אוכלת, אלא איך את אוכלת. זה לא רק כמה שעות את ישנה, אלא איכות השינה שלך. זה לא רק כמה את מתאמנת, אלא איך האימון גורם לך להרגיש.
(וכן, אני יודעת, אתן עכשיו חושבות לעצמכן "נו באמת, נעמה, את מגלה לנו את אמריקה!". סבלנות, חברות, הסוד האמיתי עוד לפנינו).
אחד הדברים הראשונים שהתחלתי ליישם היה "אכילה מודעת". כן, כן, שמעתן על זה מיליון פעם. אבל הפעם, באמת הקדשתי לזה מחשבה. בלי טלפון, בלי טלוויזיה, בלי הסחות דעת. רק אני והאוכל שלי. וגיליתי משהו מדהים: התחלתי להרגיש את הגוף שלי. התחלתי להקשיב לאותות הרעב והשובע. התחלתי להבין מה באמת עושה לי טוב, ומה רק גורם לי לתחושת נפיחות ועייפות.
זה היה כמו להתחיל לדבר בשפה חדשה עם הגוף שלי.
ואז, הגיע החלק של השינה. כאן נתקלתי באתגר אמיתי. אני, טיפוס לילי מלידה, שנלחם על כל שעת שינה כמו על החיים עצמם. אבל הבנתי שאין ברירה. אם אני רוצה לחזק את מערכת החיסון שלי, אני חייבת להתחיל לישון כמו שצריך.
אז מה עשיתי? התחלתי בניסוי וטעייה. ניסיתי כל מיני טכניקות הרגעה - מדיטציה (שעדיין לא עובדת לי, אבל אני לא מוותרת), מקלחת חמה לפני השינה, תה קמומיל, כיבוי מסכים שעה לפני השינה. בסוף, מצאתי את השילוב המנצח: ספר טוב (נייר, לא קינדל!), מוזיקה קלאסית שקטה, ומגנזיום לפני השינה.
(דרך אגב, קראתי מחקר מעניין שמראה שמגנזיום משפר את איכות השינה. הנה קישור: [הכניסי קישור למחקר]).
אבל האתגר האמיתי הגיע עם הפעילות הגופנית. אני שונאת להתאמן. פשוט שונאת. תמיד הייתי מהבנות האלה שמתחמקות משיעורי ספורט. אבל ידעתי שאני חייבת לעשות משהו.
אז החלטתי ללכת על משהו שאני באמת נהנית ממנו: ריקוד. התחלתי ללכת לשיעורי זומבה פעמיים בשבוע, וזה פשוט עשה לי פלאים. לא רק פיזית, אלא גם נפשית. פתאום, התחלתי להרגיש יותר אנרגטית, יותר שמחה, יותר מחוברת לגוף שלי.
אבל כאן מגיעה התובנה החשובה ביותר: הפרוטוקול היפני הזה הוא לא רק על שינה, תזונה ופעילות גופנית. הוא על משהו הרבה יותר עמוק. הוא על הקשר בין הגוף והנפש. הוא על ההבנה שהבריאות שלנו היא לא רק עניין של גנטיקה או של תזונה נכונה, אלא גם של איך אנחנו מרגישים עם עצמנו.
אחד הדברים שהכי הדהימו אותי היה לגלות את החשיבות של טיפוח קשרים חברתיים. מחקרים מראים שאנשים שיש להם קשרים חברתיים חזקים הם בריאים יותר, מאושרים יותר, ויש להם תוחלת חיים ארוכה יותר. מדהים, נכון? [הכניסי קישור למחקר].
אז התחלתי להשקיע יותר זמן בחברים שלי, במשפחה שלי. התחלתי להגיד "כן" ליציאות, להזמין אנשים לארוחות, פשוט להיות יותר נוכחת בחיים של האנשים שאני אוהבת.
אבל הנה השאלה הגדולה: האם זה באמת עבד? האם הפרוטוקול היפני הזה באמת חיזק את מערכת החיסון שלי?
התשובה היא כן. אבל עם כוכבית ענקית.
זה לא היה קסם. זה לא היה פתרון מהיר. זה היה תהליך ארוך, מורכב, ומלא עליות ומורדות. היו ימים שהרגשתי נהדר, וימים שהרגשתי גרוע יותר מתמיד. היו ימים שהתחשק לי לוותר על הכל ולחזור להרגלים הישנים שלי.
אבל בסופו של דבר, התמדתי. כי הבנתי שזה לא רק על חיזוק מערכת החיסון שלי, אלא על בניית חיים בריאים ומאושרים יותר.
אז מה למדתי? שלפעמים, הדברים הכי פשוטים הם הכי אפקטיביים. שאין קיצורי דרך. ושבריאות היא לא רק עניין של גוף, אלא גם של נפש.
אבל אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שאין לי את כל התשובות. שאני עדיין לומדת, עדיין מגלה דברים חדשים, עדיין עושה טעויות. וזה בסדר.
אז מה אתן חושבות? מוכנות לנסות? ואם כבר ניסיתן, מה עבד לכן ומה לא? אני באמת סקרנית לשמוע.
