האמת? פעם הייתי סקפטית. מאוד. כל הדיבורים האלה על "תזונה מותאמת אישית", "הקשר בין המעי למוח" – נשמעו לי כמו עוד טרנד חולף. הייתי בטוחה שאני יודעת מה טוב לי, שאני מקשיבה לגוף שלי.
ואז הגיעו תוצאות הבדיקות.
זה התחיל מחולשה כרונית שלא הצלחתי להיפטר ממנה. עייפות תמידית, כאבי בטן מוזרים, מצבי רוח משתנים. רופאים אמרו "זה סטרס", "את צעירה, זה יעבור". אבל אני הרגשתי שמשהו לא בסדר. החלטתי לקחת את העניינים לידיים ולהזמין בדיקות דם מקיפות, מעבר למה שהרופא המליץ.
קצת יקר, אבל אמרתי לעצמי, מה כבר יכול להיות?
התוצאות הגיעו בדואר האלקטרוני, כקובץ PDF משמים למראה. גלגלתי עיניים, פתחתי ו…הלסת שלי נשמטה.
רמות ויטמין D נמוכות באופן מחריד. חוסר בברזל שלא היה לי מושג עליו. רגישות לגלוטן שלא אובחנה מעולם.
אני, שאכלתי לחם מלא כאילו אין מחר!
הבנתי שכל מה שחשבתי שאני יודעת על תזונה פשוט לא היה נכון לגבי אותי. זה היה רגע מכונן. נקודת מפנה שהכריחה אותי לחשב מסלול מחדש.
(רגע, אני היחידה שמרגישה שהגוף שלנו לפעמים משחק משחקי מחבואים?)
מאותו רגע, התחלתי לחקור. לא רק בגוגל (שזה תמיד מפחיד), אלא במחקרים רציניים. גיליתי מחקרים מרתקים על הקשר בין תזונה לדלקתיות כרונית, על תפקיד המעי בעיצוב מצב הרוח שלנו, על ההבדלים הגנטיים שמשפיעים על איך אנחנו מגיבים למזון. למדתי על המיקרוביום, אותו אוסף עצום של חיידקים שחיים במעי שלנו ומשפיעים על הבריאות שלנו באופן מדהים.
אחד המקורות הכי מעניינים שמצאתי היה הספר "Gut and Psychology Syndrome" של ד"ר נטשה קמפבל-מקברייד (Campbell-McBride, N. (2010). Gut and Psychology Syndrome: Natural treatment for autism, ADHD, dyslexia, dyspraxia, depression and schizophrenia. Medinform Publishing.). היא טוענת שלבריאות המעי יש השפעה ישירה על הבריאות הנפשית שלנו, ושהרבה בעיות נוירולוגיות קשורות לחוסר איזון במעי. בהתחלה הייתי סקפטית, אבל ככל שקראתי יותר, זה התחיל להסתדר לי.
אבל זה לא היה רק מחקר. זה היה גם ניסוי וטעייה. התחלתי להוציא דברים מהתפריט שלי – גלוטן, סוכר, מוצרי חלב. לא בבת אחת, לא בקיצוניות, אלא בהדרגה. ו… וואו.
הכאבי בטן התחילו להירגע. העייפות פחתה. מצב הרוח שלי התייצב.
אני לא אגיד שהכל היה מושלם. היו ימים שהתגעגעתי ללחם טרי. היו נפילות. היו טעויות. אבל לאט לאט, התחלתי להבין מה הגוף שלי צריך, ואיך לתת לו את זה.
שינוי תזונה זה לא רק מה אוכלים, זה גם איך אוכלים.
למדתי להקשיב לגוף שלי. לאכול לאט, ללעוס טוב, לא להעמיס על עצמי. למדתי לבשל יותר בבית, עם מרכיבים טריים ופשוטים. הפכתי ליותר מודעת למקורות המזון שלי – איפה הוא גדל, איך הוא גדל, מה יש בו.
אני לא רוצה שתחשבו שאני מטיפה לתזונה "נקייה". אני לא מאמינה בקיצוניות. אני כן מאמינה במודעות, בהקשבה ובאיזון. אני עדיין אוכלת פיצה מדי פעם, כן?
עוד מקור שהשפיע עלי מאוד היה מחקר שפורסם בכתב העת "The American Journal of Clinical Nutrition" (Hu, F. B. (2003). Low-carbohydrate diets: long-term effects and safety. The American Journal of Clinical Nutrition, 78(2), 193-194.). המחקר בדק את ההשפעות של דיאטות דלות פחמימות לטווח ארוך ומצא שלמרות שהן יכולות להיות יעילות לירידה במשקל, הן עלולות גם להעלות את הסיכון למחלות לב וכלי דם. זה גרם לי לחשוב פעמיים על הטרנדים הקיצוניים בעולם התזונה ולהבין שמה שעובד עבור מישהו אחד, לא בהכרח יעבוד עבור מישהו אחר.
היום, אני מרגישה בריאה וחזקה יותר מאי פעם. אני יודעת מה הגוף שלי צריך, ואני נותנת לו את זה. אני לא מפחדת לאכול, אני נהנית מזה. אני לא מרגישה אשמה אם אני מתפנקת במשהו מתוק מדי פעם.
המסע הזה שינה לי את החיים. הוא לימד אותי להקשיב לעצמי, לסמוך על האינטואיציה שלי, לא לפחד לשאול שאלות, לא לקבל הכל כמובן מאליו.
אבל יותר מזה, הוא לימד אותי שיעור חשוב על חמלה עצמית.
(ואת יודעת מה? חמלה עצמית זה אולי המרכיב הסודי בכל שינוי אמיתי.)
אז מה הלאה? אני עדיין לומדת, עדיין מתנסה, עדיין עושה טעויות. אבל אני גם יותר סבלנית כלפי עצמי. אני יודעת שהמסע הזה הוא אינסופי, ושהכי חשוב זה ליהנות ממנו.
אני תוהה – מה גורם לך להרגיש מחוברת יותר לגוף שלך? אילו תגליות מחכות לך ממש מעבר לפינה?
אני כאן כדי להקשיב.
