האמת? הייתי סקפטית. שנים רצתי מרופא לרופא, מנסה להבין למה אני מרגישה תשושה, עצבנית, כאילו כל העולם נגדי. בדיקות דם יצאו תקינות, רופאים אמרו "זה בראש שלך", ואני? המשכתי לסבול.
ואז הגעתי אליו, למומחה לצמחי מרפא הזה. נעמה, כולם קוראים לה ככה, כאילו מדובר בחברה ותיקה ולא במטפלת. כבר בכניסה לקליניקה שלה הרגשתי משהו אחר. ריח של אדמה, צמחים, משהו מרגיע. אבל עדיין, הייתי סקפטית. ניסיתי הכל. מה עוד צמח יכול לעשות?
היא הקשיבה לי בסבלנות, שעות. הקשיבה לתיאורים המבולבלים שלי על עייפות בלתי פוסקת, על מצבי רוח משתנים, על כאבי בטן לא מוסברים. ואז, אחרי שסיימתי לדבר, היא שאלה אותי שאלה אחת. שאלה כל כך פשוטה, אבל כל כך עמוקה, שאני זוכרת אותה כאילו היא נאמרה אתמול:
"אבל נעמה, מה הגוף שלך מנסה להגיד לך?"
בום.
פשוט ככה. "מה הגוף שלך מנסה להגיד לך?"
הייתי בשוק. אף פעם לא חשבתי על זה ככה. תמיד ראיתי בגוף שלי מכונה שצריכה לתפקד, לעמוד בקצב, לעמוד בציפיות. לא הקשבתי לו. התעלמתי מהסימנים שהוא שלח לי, מהכאבים, מהעייפות. הייתי עסוקה בלכעוס עליו שהוא לא עומד בקצב.
זו הייתה נקודת המפנה.
פתאום הבנתי שהגוף שלי לא נגדי, הוא איתי. הוא מנסה לתקשר איתי. הוא מנסה להגיד לי משהו. וכל מה שאני צריכה לעשות זה להקשיב.
אבל איך מקשיבים לגוף? זאת כבר שאלה אחרת. בהתחלה הרגשתי ממש טיפשה. כאילו אני צריכה ללמוד שפה חדשה. נעמה, בצניעות ובסבלנות האופיינית לה, עזרה לי להתחיל. היא הסבירה לי שצמחי מרפא הם רק כלי, אמצעי לעזור לגוף לחזור לאיזון. אבל כדי שזה יקרה, אני צריכה לעשות את העבודה.
היא הסבירה לי על חשיבות התזונה, לא הדיאטות המטורפות שעשיתי בעבר, אלא תזונה אמיתית, שמזינה את הגוף שלי. היא המליצה לי על תרגול יוגה ומדיטציה, לא בשביל להרזות או להיראות טוב, אלא בשביל להרגיע את הנפש ולחזור לקשר עם הגוף. היא הסבירה לי על חשיבות השינה, לא סתם שעות שינה, אלא שינה איכותית, שמחדשת את הגוף והנפש.
אני מודה, לא הכל הלך חלק. היו ימים שהתייאשתי, שהרגשתי שאני לא מצליחה. היו ימים שנפלתי חזרה להרגלים הישנים שלי, לאכול ג'אנק פוד, לישון מעט, לעבוד יותר מדי. אבל נעמה תמיד הייתה שם, כדי להזכיר לי למה התחלתי את המסע הזה, כדי לתמוך בי, כדי לעודד אותי.
התחלתי לקרוא יותר על הנושא. מצאתי מחקרים שמראים את הקשר ההדוק בין גוף ונפש, איך לחץ נפשי משפיע על מערכת החיסון, איך תזונה לקויה משפיעה על מצב הרוח. זה לא היה רק "בראש שלי". זה היה הכל ביחד. (לדוגמה, מחקר שפורסם בכתב העת "Psychosomatic Medicine" הראה כי לחץ כרוני עלול להוביל לדלקתיות מוגברת בגוף, המשפיעה על תפקוד מערכת החיסון).
התחלתי לשים לב לדברים קטנים. איך הגוף שלי מגיב למאכלים שונים, איך אני מרגישה אחרי שיעור יוגה, איך השינה שלי משפיעה על מצב הרוח שלי. גיליתי שאני רגישה לגלוטן, שיוגה עוזרת לי להרגיע את כאבי הבטן, וששינה טובה גורמת לי להרגיש חזקה יותר.
לקח לי זמן, אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שינוי. העייפות התחילה להתפוגג, מצבי הרוח התאזנו, כאבי הבטן נעלמו. לא רק זה, גם התחלתי להרגיש יותר שמחה, יותר רגועה, יותר מחוברת לעצמי.
אבל הכי חשוב, למדתי להקשיב לגוף שלי.
עכשיו, כשכואב לי הראש, אני לא ישר רצה לקחת כדור. אני עוצרת רגע, שואלת את עצמי למה כואב לי הראש. האם שתיתי מספיק מים? האם אני לחוצה? האם אני צריכה לנוח? ואז, אני מנסה לענות על הצרכים האלה, לפני שאני לוקחת כדור.
אני לא אגיד שהכל מושלם. עדיין יש לי ימים קשים, ימים שאני נופלת. אבל עכשיו, יש לי כלים להתמודד איתם. אני יודעת איך לחזור לאיזון, איך להקשיב לגוף שלי, איך לתת לו את מה שהוא צריך.
וזאת, אני חושבת, המתנה הכי גדולה שקיבלתי מנעמה. לא רק את הידע על צמחי מרפא, אלא את היכולת להקשיב לגוף שלי באמת. את ההבנה שהגוף שלי לא נגדי, הוא איתי. והוא תמיד ינסה להגיד לי משהו.
(כדאי גם לזכור, שלפי גישות הוליסטיות, כמו אלו שמיושמות על ידי מטפלים כמו נעמה, הגוף והנפש הם יחידה אחת, וטיפול צריך להתייחס לשניהם. ד"ר כריסטיאן נורתרופ, בספרה "Women's Bodies, Women's Wisdom", מדגישה את החשיבות של הקשבה לגוף ככלי לריפוי עצמי).
אז, מה הגוף שלך מנסה להגיד לך? אולי כדאי להקשיב. אולי תגלי עולם שלם.
