היום הזה, כן, היום הזה שהאינטרנט קרס סופית – לא סתם איטי, ממש מת – גרם לי לחשוב. לא סתם לחשוב, כן? לחשוב ממש.
הסתכלתי על המקרר, עומד שם בשקט, ממשיך לעשות את שלו. קירור יציב, ללא הפרעות. ופתאום, זה הכה בי.
כמה אנחנו סומכים על הדברים הלא נכונים?
(כאילו, ברצינות, מתי חשבתם לאחרונה על זה שהמקרר שלכם, זה ששומר לכם על הגבינה, הוא סוג של גיבור על?)
פעם, לפני האינטרנט, המקרר היה פסגת הטכנולוגיה. ההבטחה לשמירה על אוכל, עצמאות ממזג האוויר, חופש. היום, הוא פשוט שם. מובן מאליו.
אבל רגע, מה קורה כשה"מובן מאליו" הזה, הדבר האנלוגי, שורד כשהדיגיטלי קורס?
האמת, זה קרה לי לא פעם ולא פעמיים. הייתה פעם אחת שטיילתי בויאטנם, והטלפון שלי החליט לעשות שביתה איטלקית דווקא כשהייתי צריכה למצוא את הגסטהאוס שלי בסמטאות האנוי. מזל שהיה לי מפה מודפסת בתיק (כן, הדפסתי מפה! מי עושה את זה היום?). המפה, חתיכת הנייר הזו, הצילה אותי.
זה גרם לי לחשוב על החוסן שלנו. לא רק כפרטים, אלא כחברה. האם שכחנו איך להתקיים בלי רשת חברתית, בלי סטרימינג, בלי עדכונים בלתי פוסקים?
אני יודעת, זה נשמע כמו קינה של בומר, אבל תקשיבו לי רגע. אני ממש לא נגד טכנולוגיה. אני אוהבת את הנוחות, את היכולת ללמוד ולתקשר עם אנשים מכל העולם. אבל האם אנחנו מאבדים משהו בדרך?
האם היכולת שלנו להתמודד עם קשיים אמיתיים, בלי עזרה מיידית מהמסך, נפגעת?
אני חושבת שכן.
לדוגמה, לא מזמן ניסיתי להכין לחם מחמצת. פשוט, נכון? מה יכול להשתבש? הכל! המחמצת סירבה לתפוח, הבצק היה דביק מדי, והלחם הסופי יצא שטוח וקשה כמו אבן. התסכול היה עצום. רציתי פשוט לחפש בגוגל "איך להציל לחם מחמצת כושל," אבל החלטתי לעצור.
במקום זה, נזכרתי בסבתא שלי, שהייתה אופה לחם מדהימה. התקשרתי אליה. השיחה איתה, עצם ההקשבה לניסיון שלה, לטיפים שלה, הייתה שונה לחלוטין מכל מדריך יוטיוב. זה היה אישי, אנושי, מלא חום.
(דרך אגב, הסבתא הצילה את הלחם. איכשהו.)
מה למדתי מזה? שלפעמים, הדברים הכי חשובים נמצאים לא בפתרונות המיידיים, אלא בקשרים שלנו, בידע שעובר מדור לדור, בדברים הפשוטים והמוכרים.
ואל תטעו, אני לא רומזת שצריך לחזור למערות. אבל אני כן חושבת שאנחנו צריכים למצוא איזון. לזכור שהמקרר, הלחם, החברים, המשפחה – הם גם חלק מהטכנולוגיה שלנו. הם פשוט טכנולוגיה אחרת, טכנולוגיה של חיים.
אז בפעם הבאה שהאינטרנט נופל, אל תילחצו. תסתכלו סביבכם. תראו מה עובד. תראו את האנשים. תראו את המקרר.
אני קראתי על זה קצת יותר לעומק, וגיליתי מחקר מעניין מאוניברסיטת סטנפורד שבחן את הקשר בין שימוש מופרז בטכנולוגיה לבריאות נפשית. הם מצאו קורלציה חזקה בין השניים, במיוחד בקרב צעירים. הנתון הזה, בשילוב עם החוויה האישית שלי, גרם לי לחשוב שאולי אנחנו צריכים להיות יותר מודעים להשפעה של הטכנולוגיה על החיים שלנו. (מקור: Twenge, J. M., Martin, G. N., & Campbell, W. K. (2018). Decreases in psychological well-being among American adolescents after 2012 and links to screen time during the rise of smartphone technology. Emotion, 18(7), 1043–1053.)
וגם, קראתי את הספר "Digital Minimalism" של קאל ניופורט, שהציע גישה מעניינת לצמצום השימוש בטכנולוגיה. הוא טוען שאנחנו צריכים להיות יותר סלקטיביים לגבי הטכנולוגיות שאנחנו מכניסים לחיינו, ולהתמקד בדברים שבאמת מוסיפים לנו ערך. (מקור: Newport, C. (2019). Digital minimalism: Choosing a focused life in a noisy world. Portfolio.)
אני מודה, לא תמיד מצליחה ליישם את זה. יש ימים שאני מרגישה מכורה לטלפון שלי. אבל אני מנסה. אני מנסה להקדיש יותר זמן לדברים האמיתיים, לדברים האנלוגיים, לדברים שמחזיקים מעמד גם כשהכל קורס.
אז מה אתם אומרים? האם אנחנו סומכים יותר מדי על האינטרנט? האם אנחנו מאבדים את היכולת שלנו להתמודד עם העולם האמיתי? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם.
