היי בנות! נעמה כאן. בואו נדבר על משהו שמכעיס אותי, אבל גם מצחיק אותי בו זמנית: ערימות הנעליים. כן, כן, גם לי יש את הפינה הזו בארון (או שתיים…) שצועקת "עזרה!" ומרגישה כאילו מתרבה שם שבט שלם של נעליים בלי שאף אחד ישים לב.
אבל רגע, לפני שאתן רצות לאתר יד שנייה הקרוב או סתם זורקות לפח (אל תעזו!), עצרו. גיליתי משהו. זה לא רק עניין של מקום, זה עניין של... בחירות. כן, אני יודעת, פסיכולוגיה בגרוש, אבל תאמינו לי, זה עמוק יותר ממה שזה נשמע.
ההתחלה הצנועה (והמטופשת) שלי
תמיד אהבתי נעליים. תמיד. מגיל אפס. אבל מתי זה הפך לבלגן? אני חושבת שזה התחיל כשקראתי איזה מאמר על "10 סוגי הנעליים שכל אישה חייבת בארון". אוף, האינטרנט הזה! התחלתי לקנות דברים רק כי "צריך". נשמע מוכר? קניתי נעלי עקב בצבע ניוד, נעלי ספורט לבנות (שהפכו אפורות אחרי יומיים), מגפיים שחורות קלאסיות... קלאסיות למי? לי הן עשו שפשופים!
זה היה השלב הראשון: קניתי מתוך לחץ חברתי (של האינטרנט, אבל עדיין). השלב השני היה כשקניתי דברים במבצע. "אני חייבת, זה רק 50 שקל!". ואז הנעל ההיא שכבה בארון, עם הטיקט עליה, והזכירה לי כל פעם כמה כסף בזבזתי על משהו שלא באמת רציתי.
מה למדתי ממארי קונדו וניתוח אקסל? (כן, קראתם נכון)
הייתי מיואשת. אז חזרתי לדבר אחד שתמיד עוזר לי: מחקר. קראתי את מארי קונדו (כן, מלכת הסדר), וניסיתי להבין איך ליישם את העקרונות שלה על עולם הנעליים המטורלל שלי. ואז – טוויסט בעלילה – פתחתי אקסל. כן, אני יודעת, נשמע משעמם. אבל רגע, זה היה גאוני! רשמתי כל נעל, מחיר, מתי קניתי, כמה פעמים לבשתי. המספרים לא שיקרו: היו לי נעליים שלא נגעתי בהן כבר שנתיים!
ההבנה הראשונה: כסף זרוק.
אבל זה לא רק עניין של כסף. הבנתי שכל נעל שלא שירתה אותי, לקחה ממני אנרגיה. היא הזכירה לי את הבחירה הלא נכונה, את הלחץ לקנות, את הבזבוז.
הפתרון המפתיע: שילוב בין פנג שואי למינימליזם רגשי
פה זה נהיה מעניין. החלטתי לשלב בין פנג שואי (כן, הקטע עם האנרגיה) לבין מינימליזם רגשי (לשחרר דברים שלא עושים לי טוב). קראתי על איך הצבעים והמיקום של הדברים בבית משפיעים על מצב הרוח שלנו (מקור: ספרים ומאמרים על פנג שואי, כמו אלה של קארן קינגסטון). ואז עשיתי ניסוי: הוצאתי את כל הנעליים מהארון ושמתי אותן על הרצפה.
התחלתי למיין. לא לפי "אני צריכה את זה", אלא לפי "האם הנעל הזו משמחת אותי?".
הבנתי השנייה: זה לא רק נוחות פיזית, זה נוחות רגשית.
היו נעליים שפשוט נראו עייפות. נעליים ששמרו זיכרונות רעים (הדייט הנורא ההוא, הראיון עבודה הכושל). נעליים שלא התאימו לי יותר.
החלק הקשה היה להיפרד. אבל אז הבנתי משהו: הנעליים האלו לא הולכות להיעלם. הן יכולות לשמח מישהי אחרת!
לא זריקה, אלא מחזור נשמתי
במקום לזרוק, התחלתי לתת. מכרתי חלק מהנעליים באינטרנט, תרמתי לאחרות, החלפתי עם חברות. פתאום הנעליים האלו קיבלו חיים חדשים.
התובנה המפתיעה: לתת זה לקבל (גם אנרגיה).
היום, יש לי הרבה פחות נעליים. אבל כל נעל היא בחירה מודעת. כל נעל משמחת אותי. וזה שווה הרבה יותר מכל ערימה של נעליים "חובה".
אז מה עושים עכשיו?
אני לא אומרת לכן לרוץ לאקסל עכשיו. אבל אני כן מציעה לכן לעצור לרגע ולשאול את עצמכן:
- מה הנעליים שלכן מספרות עליכן?
- אילו זיכרונות הן שומרות?
- האם הן באמת משמחות אתכן?
אל תפחדו להיפרד. אל תפחדו לתת. ואולי, רק אולי, תגלו שהארון שלכן (והנפש שלכן) יכולים לנשום קצת יותר טוב.
אני אשמח לשמוע מה אתן חושבות! שתפו אותי בתגובות, ואולי נגלה ביחד עוד כמה תובנות מפתיעות על עולם הנעליים והנפש שלנו.
שלכן,
נעמה.
