היי, אני נעמה.
זוכרים את הרגע הזה שאתם מסתכלים על הבית, הדירה, החדר ואומרים לעצמכם: "אין לי פה אוויר לנשום"? אני כן. אני זוכרת בבירור את הרגע הזה לפני כמה שנים, כשהרגשתי שהדירה הקטנה שלי הולכת להיסגר עליי. זה לא היה רק עניין פיזי - זה היה מחנק אמיתי בנפש.
אז התחלתי לחפש פתרונות. קראתי ספרים על עיצוב, ארגון, ניסיתי שיטות שונות… כלום לא באמת עבד. הרגשתי שאני טובעת בערימה של טיפים שלא מצליחים ליצור את השינוי שאני כל כך רוצה.
ואז, במקרה לגמרי, נתקלתי בציטוט של אדריכל יפני שאמר: "האדריכלות האמיתית היא לא על קירות, אלא על המרחב ביניהם." זה נשמע פשוט, נכון? אבל זה היה כמו דלת קטנה שנפתחה לי בראש.
פתאום הבנתי שהבעיה היא לא בכמות המטרים הרבועים, אלא איך אני תופסת את המרחב הזה. המרחב הוא לא רק מה שיש, אלא מה שאני עושה איתו.
הבטחתי לעצמי שאני הולכת למצוא דרך להפוך את הדירה שלי למקום שאני אוהבת. לא רק מקום שאפשר לגור בו, אלא מקום שנותן לי השראה, שמטעין אותי באנרגיה.
אבל איך עושים את זה? איך הופכים תחושת מחנק לתחושה של מרחב וחופש, בלי לשבור קירות או לעבור דירה?
למה אנחנו כל כך תקועים עם "יותר זה יותר טוב"?
אחד הדברים הראשונים שהבנתי הוא שאנחנו חיים בתרבות שמעודדת צריכה. כל הזמן אומרים לנו שאנחנו צריכים יותר דברים, יותר שטח, יותר מכל דבר. (תזכורת לעצמי ולכולנו: זה שיווק, לא אמת.)
אבל האמת היא שלפעמים, פחות זה יותר. וזה לא רק קלישאה. מחקרים מראים שאנשים שחיים בפחות עומס חומרי, נוטים להיות מאושרים יותר. (מקור: מחקרים בתחום הפסיכולוגיה הסביבתית, למשל זה של Tim Kasser).
ניסיתי ליישם את זה על החיים שלי. התחלתי להיפטר מדברים שלא הייתי צריכה. בגדים שלא לבשתי, ספרים שלא קראתי, חפצים שסתם תפסו מקום. זה היה תהליך קשה, אני מודה. היו דברים שהיה לי קשה להיפרד מהם, למרות שידעתי שהם לא משרתים אותי.
אבל ככל שהשתחררתי מחפצים, כך הרגשתי יותר חופשייה. זה היה כאילו הורדתי משקל מהנשמה שלי.
האומנות של "לראות" את המרחב מחדש
הדבר השני שהבנתי הוא שהמרחב הוא עניין של תפיסה. אנחנו יכולים להסתכל על אותו חדר בדיוק ולראות אותו בצורה שונה לגמרי, בהתאם למצב הרוח שלנו, לציפיות שלנו, ולזיכרונות שלנו.
אז התחלתי להתאמן בלראות את הדירה שלי מחדש. התחלתי לשים לב לדברים הקטנים: האור שנכנס מחלון, הצבע של הקירות, הטקסטורה של הרהיטים. התחלתי לשאול את עצמי: מה הדברים שאני אוהבת בדירה שלי? מה הדברים שמפריעים לי?
אחת השיטות שעזרו לי מאוד הייתה שיטת הפנג שוואי. (אני יודעת, זה נשמע קצת "ניו אייג'י", אבל תאמינו לי, יש שם דברים חכמים). הפנג שוואי מלמד אותנו איך לארגן את הבית בצורה שתתמוך בזרימת אנרגיה חיובית. זה לא אומר שצריך לקנות קריסטלים ולשים מזרקות מים בכל פינה. זה אומר לשים לב לאיך אנחנו מניחים את הרהיטים, איך אנחנו משתמשים בצבעים, ואיך אנחנו שומרים על הבית נקי ומסודר.
התחלתי ליישם את העקרונות האלה בדירה שלי. שיניתי את מיקום הרהיטים, הוספתי כמה צמחים, תליתי תמונות שאהבתי. זה היה מדהים לראות איך שינויים קטנים יכולים לעשות הבדל גדול.
הסוד הקטן ששינה הכל: התודעה שלי
אבל השינוי הכי גדול קרה מבפנים. הבנתי שהמרחב האמיתי הוא לא רק פיזי, אלא גם מנטלי. אנחנו יכולים להיות תקועים במרחב מצומצם גם אם אנחנו גרים באחוזה ענקית, ואנחנו יכולים להרגיש חופשיים גם אם אנחנו גרים בדירה קטנה.
התחלתי להתאמן בתודעה. התחלתי לשים לב למחשבות שלי, לרגשות שלי, לאמונות שלי. התחלתי לשאול את עצמי: איך אני תופסת את עצמי? איך אני תופסת את העולם?
גיליתי שהרבה מהתחושות שלי של מחנק וחוסר מרחב, היו תוצאה של מחשבות שליליות ואמונות מגבילות. האמנתי שאני לא ראויה למרחב גדול יותר, האמנתי שאני לא יכולה ליצור לעצמי חיים טובים יותר.
התחלתי לעבוד על לשנות את המחשבות האלה. התחלתי להזכיר לעצמי שאני ראויה לכל הטוב שבעולם, שאני יכולה ליצור לעצמי חיים מלאים בשמחה ובשפע.
שינוי התודעה שלנו הוא הדלת הקטנה שפותחת לנו עולם שלם של אפשרויות.
אני לא אגיד לכם שהכל מושלם עכשיו. עדיין יש לי ימים שבהם אני מרגישה קצת תקועה. אבל אני יודעת שיש לי את הכלים להתמודד עם זה. אני יודעת שאני יכולה לשנות את התפיסה שלי, שאני יכולה ליצור לעצמי מרחב גם במקום הכי קטן.
אז, מה אתכם? איך אתם תופסים את המרחב שלכם? אילו מחשבות מגבילות אתכם? אני מזמינה אתכם לשתף אותי, אני כאן כדי להקשיב.
