אני חייבת להודות, כששמעתי בפעם הראשונה על "אמא יפנית לניקיון", גלגלתי עיניים. עוד טרנד ניקיון? עוד שיטה שאחרי שבוע תתפוגג כמו אבקת כביסה במכונה? אבל משהו בסקרנות שלי ניצח. אולי כי אחרי שנים של ניסיונות כושלים למצוא את השיטה האחת והיחידה, הייתי מוכנה לנסות הכל.
האמת? ציפיתי לסדר מופתי, לארונות מסודרים בצבעים ולאבק שלא מעז לנחות. מה שקיבלתי היה משהו אחר לגמרי - גישה. לא עוד רשימת חוקים נוקשים, אלא תפיסת עולם שמסתכלת על הבית שלנו אחרת.
הסוד הוא לא במה, אלא למה
אז מה גילתה לי אותה אמא יפנית, ששמה, אגב, הוא מארי קונדו (אבל אל תצפו לסידור בגדים לפי קטגוריות עכשיו)? שהניקיון הוא לא מטרה, אלא תוצאה. תוצאה של יחסים טובים עם הבית שלנו. רגע, מה? כן, שמעתן נכון. הבית שלנו הוא לא רק מקום שאנחנו גרים בו, הוא המקום שמכיל אותנו, את הזיכרונות שלנו, את האנרגיה שלנו.
פעם, כשניקיתי, זה היה כי "צריך". כי האורחים מגיעים, כי זה מגעיל, כי מה יגידו השכנים. היום? אני מנקה כי אני רוצה שהבית שלי ירגיש טוב. זה משנה הכל.
זה משנה הכל.
המינימליזם כדרך חיים, לא כעונש
אוקיי, אני מודה, המילה "מינימליזם" תמיד גרמה לי להתכווץ. דמיינתי דירה לבנה וריקה, בלי צבע, בלי אופי. אבל מה שמארי קונדו לימדה אותי זה שמינימליזם הוא לא ויתור על דברים שאנחנו אוהבים, אלא בחירה מודעת במה שאנחנו רוצים להכניס לחיים שלנו.
"מחזיק אותך שמח?" - השאלה הזו, שלקוחה מהשיטה שלה, הפכה לשאלת מפתח בבית שלי. האם הבגד הזה עושה לי טוב כשאני לובשת אותו? האם הכלי הזה באמת שימושי? האם הספר הזה מעורר בי השראה? אם התשובה היא "לא", אז הגיע הזמן להיפרד. לא מתוך כפייה, אלא מתוך בחירה.
והאמת? זה משחרר. פתאום יש לי יותר מקום בארון, יותר אוויר לנשימה, יותר מרחב לחשוב. וזה, חברות, משפיע גם על הניקיון. כשיש פחות דברים, יש פחות מה לנקות. פשוט, לא?
הידיים שמנקות, הלב שמודה
עוד משהו שלמדתי הוא להודות לבית שלי. כן, כן, זה אולי נשמע קצת משוגע, אבל לפני שאני מתחילה לנקות, אני לוקחת רגע להגיד תודה. תודה על הגג שמגן עלינו, תודה על החום בחורף, תודה על המיטה הנוחה. זה לא קסם, אבל זה משנה את הגישה. פתאום הניקיון הוא לא מטלה מעיקה, אלא הזדמנות להראות הערכה למקום שנותן לי כל כך הרבה.
למדתי את זה ממקור לא צפוי – טקסטים עתיקים של תרבויות שונות, כמו השִינטו היפני, שמדגישים את החשיבות של כבוד לחפצים ולאווירה. הם ראו בחפצים יותר מסתם חומר, אלא מעין שותפים לחיים. תחשבו על זה, לא?
לא מושלם, אבל משתפר
אני לא אשקר, עדיין יש ימים שהבית שלי נראה כמו אחרי מסיבה של גמדים. אני עדיין מתעצלת לפעמים, ועדיין שוכחת להחזיר דברים למקום. אבל היום אני יודעת שזה בסדר. אני לא צריכה להיות מושלמת, אני רק צריכה להשתפר.
אני מנסה ליישם את העקרונות של אותה אמא יפנית, אבל בדרך שלי. אני לוקחת את מה שמתאים לי, ומשאירה את מה שלא. אני לא מנסה להיות מישהי שאני לא, אני רק מנסה להיות הגרסה הכי טובה של עצמי. ואם הבית שלי נראה קצת יותר טוב בדרך, אז הרווחתי.
אז מה השורה התחתונה? ניקיון הוא לא רק עניין של חומרי ניקוי ומטליות. הוא עניין של גישה, של יחסים, של כבוד. הוא עניין של להפוך את הבית שלנו למקום שמח, נעים ומזמין. וזה, חברות, שווה את המאמץ.
אבל רגע, שאלה לי אליכן – מה הדבר הכי חשוב לכן כשאתן מנקות? שתפו אותי! מעניין אותי לשמוע מה גורם לכן לרצות להרים את המגב ולנקות את החלון. אולי נלמד מזה כולנו.
